זה לא ייגמר אם לא נסתדר

באופן מפתיע (או שלא), אני מאוד אוהבת את ישראל. אני חושבת שאנחנו ארץ אמיצה ומיוחדת, עם אנשים חמים, אלא שאיך שלא נסובב את זה, אנחנו לא בדיוק העם הכי רגוע בעולם. אין מה לעשות, חלק מלהיות ישראלי בעיני - וכן, אני לגמרי מודעת לעובדה שאני נשמעת כמו יאיר לפיד בטור חגיגי לרגל יום העצמאות - זו התחושה הבלתי נמנעת הזו שכשאתה יוצא אל הרחוב, אתה בעצם יוצא לקרב.

לכולנו יצא להתפלץ מזרים שניסו לעקוף אותנו בתור לסופר, להתעצבן על איזה טמבל שחתך אותנו בגסות בכביש, או להתרגז כי נהג האוטובוס בלם בפתאומיות והשיט אותנו אל הצד השני של חלל האוטובוס, היישר לחיקו החם של איזה חייל נחמד. זרקו לתוך הקדירה הזו גם את החום הנוראי ששורר בחוץ, קשטו בכף גדושה של אנשים שבטוחים שהכל מגיע להם - וקיבלתם מרק לוהט ומהביל יותר מהמדרכות התל-אביביות בשלהי הקיץ.

לכאורה מדובר באלימות מינורית ביותר, בדרך כלל מילולית ולרוב לא כזו ששווה לנו להתעכב עליה יותר מדי, לא? אז זהו, שלפי דעתי לא בדיוק.

לא יודעת מה איתכם, אבל אישית אני דווקא די מחבבת אוטובוסים. זה לא שאני מתלהבת במיוחד מלהעביר נסיעה של שעתיים בחלל סגור יחד עם אנשים שלא משתמשים בדאודורנט, ערסים שלא שמעו על המצאת האוזניות ועוד שלל אבטיפוסים קלישאתיים של "שוכני אוטובוסים", אבל בסך הכל העובדה שמישהו אחר מתמודד עם הנהיגה בזמן שאני פנויה להתעסק בענייני הופכת את העניין לחוויה (גם אם לפעמים היא בעיקר חוויה אנתרופולוגית).

לצערי, ביום ה' לפני שבוע, חוויית האוטובוס שלי הייתה מהסוג הלא נעים. עליתי על אוטובוס עמוס מאוד, כך שהיו גם נוסעים שנסעו גם בעמידה. כשהנהג עצר בתחנה בנתניה, הוא הסכים רק לנוסעת אחת לעלות, התנצל בפני הנוסע השני והסביר שמותר לו להסיע רק 10 אנשים בעמידה. הנוסע התחיל לצעוק על הנהג ובאקט בריוני עלה על האוטובוס ופשוט סירב לרדת. הנוסעים האחרים, שנעשו חסרי סבלנות, התחילו לריב עם הבחור והאווירה הפכה טעונה.

הנהג איים על הנוסע שיקרא למשטרה, חילופי הדברים נעשו קשים יותר, הנוסע קילל את הנהג ואלמלא קור הרוח היחסי של הנהג, זה בטח היה נגמר באלימות פיזית. רק כשכמה חיילים טובים החליטו לרדת מהאוטובוס, הסאגה הזו הסתיימה והנהג נסע משם.

שארית הדרך לצפון עברה עלי בהרהורים. חשבתי על זה שהריקבון המתקדם הזה קורה לנו בעיקר בגלל שיותר מדי הורים מחנכים את הילדים שלהם על טהרת ה"מגיע לי". כשמישהו בטוח שזכותו לקבל מה שהוא רק רוצה וחי על עקרון "אני ואפסי עוד" - הוא נהפך לאדם דורסני. אנשים שמשוכנעים שהם צודקים, לא יודעים להכיר בסבלם של אחרים.

התופעה הזו כבר כל כך מוקצנת פה, שלא נדיר לשמוע על מורים שהוכו בידי תלמידים, אנשים שנדקרו בגלל חניה ועכשיו אנחנו מגיעים לשיא חדש שבו האצבע קלה על ההדק, ונערים מרשים לעצמם לדקור אחרים בגלל שטויות כמו סיגריות או הודעות בפייסבוק.

אלא שתגידו לי אתם; מה הפלא? כשאנשים מפחדים להעיר לאנשים אחרים על דברים קטנים שלא נעימים להם (עישון במקומות ציבוריים, מישהו?) כי הם לא רוצים לגמור מאושפזים בבית חולים, כשהצקות והטרדות הן כבר עניין שבשגרה וכשאלימות כבר מזמן הפכה לבידור קביל בסרטים, משחקי מחשב וטלוויזיה, לא מפתיע שכדור השלג מתגלגל ודורס את כל מה שעומד בדרכו.

כן, נכון, אתם צודקים כשאתם מפנים אצבע מאשימה אל השלטון. אין ספק שהממשלה, הכנסת, מערכת החינוך והמשטרה יכולים (וגם צריכים) להשתפר בצורה קיצונית, אבל אני חושבת שזו התחמקות מהפתרון העיקרי.

הדבר הכי פשוט הוא להאשים את הגופים הגדולים, אבל אולי הזמן שנתחיל להאשים גם את עצמנו, כי הנה העניין: אם את נדחפת היום למישהו בתור ואם אתה עקפת מישהו על הכביש "סתם כדי להראות לו מה זה" ואם אני דיברתי לא יפה לנציג הטלמרקטינג שהתקשר אלי בדיוק כשהייתי עסוקה, אז גם אנחנו אשמים באווירה שיש פה ובצורה הרבה יותר ישירה.

אומרים שהשלב הראשון בדרך לריפוי, הוא הודאה בבעיה - אז נעים מאוד, אני הללי ולמרות שבעבר לפעמים התנהגתי בצורה לא הכי יפה כלפי חלק מהאנשים שנקרו על דרכי, אני מבטיחה לקחת אחריות, להשתדל להתייחס באדיבות לאנשים שבהם אני נתקלת ולנסות ליצור אווירה נעימה יותר בסביבה שבה אני חיה. אז יאללה, מה אתם אומרים? אתם מסכימים להצטרף להבטחה שלי?

הכותבת היא סגנית עורך "ראש 1"