טופז בשטח, העם במתח

הראשון בבידור (להלן, הרב"י) הוא, כידוע, האחרון בצניעות. חדור תחושת שליחות, בימי בוקה ומבולקה, מגייס דודו טופז לפרומו הקאמבק שלו, לבד מעצמו, גם קאדילק קונוורטבל לבנה ופתוחה עם ריפוד אדום, וצוות של עשרות ניצבים, רקדנים, זמרות, צלמים, תאורנים, מעצבים, מאפרות ומלבישות, כוריאוגרפים ובמאים. הוא שואל את השיר של אייזק הייז מ"שאפט" (דני ליטני בגירסה העברית) ואת תואר "הבוס" מהמאפיה או מספרינגסטין. הוא מצלם את עצמו מלמעלה ומלמטה, מרחוק ומקרוב, על מסך רחב ובמפוצל לשלושה, כהמחשה לשילוש הקדוש המתגשם בו. הוא משייט בעיר, האנימטורים זורים עליו אבק-כוכבים והעיר עושה הפסקה ומתבוננת בו עצורת נשימה ומתפעלת: פועלי הכביש מריעים לו, הקשישים משדרים לו אהבה והנערות ממש יוצאות מבגדיהן לקראתו. "מי מחזיק את הנוסחה/ שקוראים לה הצלחה?/ הבוס".

40 שניות, כ- 25 שוטים. הפקה מושקעת ומלוטשת. כניסה מרהיבה, בסירטון לקידום האגו של יוצרו. הכל בעולמו של הרב"י טופז - האינתיפאדה, הסכם השלום, הבחירות הקרובות, השבר החברתי-לאומי העמוק, השנאה, הפאניקה והמבוכה הגדולה – עובר לשוליים. זכות השיבה הופכת, בשבילו, לחובת השיבה. שליחות, אמרנו. ואם בכל זאת אתם עדיין מוטרדים בגין העתיד הקרוב, אז רילקס. דה בוס אוף אול בוס'ס איז קאמינג בק. מספיק להתלבט בין שני מנהיגים לא אטרקטיביים. יש לכם ברירת-מחדל אחת: הבוס.

הפרומו העולץ והמגלומני של טופז מיועד ל"ועדי העובדים", הגדרה המקיפה הן כ-50 אחוז מעמישראל והן כ-75 אחוז מתרבותו הצרכנית. זו לא התנשאות, זו עובדה, וזהו קהל היעד, החסידים של הרב"י: אלה היושבים בהמוניהם באולפן ומוחאים כפיים וצוחקים בהוראת מנהל הבמה, או אלה המתמוגגים בבית וצועקים עם כולם בשיא הסיפוק היצירתי-אינטראקטיבי, "ל-פיר-סו-מות!" מה הוא בדיוק מבשר להם? שב-5 בינואר הוא חוזר ומביא עמו בשוס את הגאולה לעמישראל? שרפי רשף, שיחלוק עמו את איזור הרייטינג המוגן בערבי שבת, ישמש לו כלהקת חימום? שפני התוכנית המתחדשת כפני הפרומו, כלומר כניסה מרהיבה לכלומיות משעשעת וריקה, שעת-הרפיה להמוני ישראל ממטעני השנאה, הפחד והבלבול שממלאים אותם עד להתפוצצות? "מי האיש שאין לו זמן / כשצריך אותו הוא כאן?/ הבוס".

לא זו ההזדמנות לעצור ולדון שוב בכובד-ראש בדרך שבה הפך טופז לאייקון תרבותי מייצג. הוא כזה, לטוב ולרע. לטוב, הוא מקצוען מלוטש, מלא דמיון והמצאות, שאינו מתנשא על קהלו ואיננו מבצע את שליחותו בהבעת מיאוס, ככמה מעמיתיו. הרב"י אוהב את חסידיו באמת ובתמים, ואלה מחזירים לו אהבה. רק אצלו תוכלו לראות חובשי כיפה צעירים משתנקים מצחוק עם נשיהם החסודות כשצ'יצ'ולינה חושפת צ'יץ', ומרגישים אחלה ליברלים. לרע, מחוץ לטעם הרע והנמיכות שמאפיינים חלקים לא מעטים בתוכניותיו, תיזכר לו המניפולטיביות האגרסיבית – לא רק בשימוש הקבוע בתדמיתו, מגלומן שובב, נער מזדקן וחרמן, מהדורה מאוחרת ומתפנקת של דן בן אמוץ ואורי זוהר עם אירוניה עצמית שאף פעם אינה יותר ממלטפת. השימוש בקהלו - מהנסיונות הפומביים לגשש כניסה לפוליטיקה, דרך חשבון העלבון שלו עם נתניהו ועד לליל העב"מים - מזכיר לעתים טכניקת תעמולה פאשיסטית; רכה אמנם ומחויכת ולא כוחנית, אבל עם פוטנציאל מסוכן בשימוש ייעודי חוץ-בידורי אפשרי.

"הוא חצוף, הוא ממזר/ ועכשיו הבוס חוזר". הראשון בבידור משדרג את עצמו לשישוס. סיסו וסימחו בסימחת-חג.