האם המשבר הכלכלי הגלובאלי הקשה ביותר מאז המשבר הגדול של 1929, הסתיים? אם להאמין לראש ממשלת ישראל ושר האוצר או נגיד הבנק שלו, כנראה שכן. הצמרת הכלכלית הישראלית הפעילה את צופרי ההרגעה, תוך הסתמכות על נגיד הבנק האמריקני, בן ברננקי, שכונה לא מכבר על ידי סבר פלוצקר כמי שהציל את העולם מקריסה כלכלית ומקטסטרופה.
אולם, בכל הנוגע לעובדים, נראה שאיש לא טרח להודיע להם שהסוף הטוב המתקרב. למרות הבורסות החוגגות ומחירי הנדל"ן התל אביבי שממשיכים לעלות - הכלכלה הריאלית, בה מייצרים סחורות אמיתיות, יוצרים מקומות עבודה, בונים בתים, צורכים בריאות - המשבר עדיין מורגש היטב.
הממשל האמריקני, למרות ההצהרות הנכונות והיפות של אובמה, אינו מראה שום מגמה של שינוי במודל הכלכלי שהתבסס בעשור האחרון על הסקטור הפיננסי, על ייצוא מקומות עבודה לסין תוך חיסול הסקטור היצרני בתוך ארה"ב. כאשר זה המצב מעבר לים, קל וחומר שאין מה לצפות מממשלתו הימנית של נתניהו. למרות המשבר והעליה באבטלה, ממשיכה הממשלה במסלול ההפרטה, מתעלמת מהצורך לחיזוק רשת הביטחון החברתית, מסובבת את הראש נוכח התמוטטות מפעלים ומתירה המשך ייבוא עובדים זרים זולים.
בעידן של מדינת הרווחה היתה המשוואה ברורה – מפעלים וחברות ציבוריים ופרטיים איפשרו התאגדות עובדים. מקומות העבודה המאורגנים שהובטחו לכל עובד יצרו ציבור צרכני גדול, שכוח הקנייה שלו הניע את השוק ואת הכלכלה. גם כאשר הביא הימין הכלכלי לשבירת מדינת הרווחה, הוא עדיין הבטיח כי עם הגידול ברווחים של ההון תבוא התעשרות של כולם.
עתה מסתבר כי בתוך המשבר הקשה של השיטה הקפיטליסטית, הכלכלה אמנם מתכווצת. אך זה לא הביא לירידה ברווחי החברות, שרובן מדווחות על עלייה ברווחים ומצליחות לדחוף את מחיר המניה שלהן כלפי מעלה. פיטורי עובדים, הורדת שכר, מיקור חוץ לארצות זולות – כל אלו משפרים את המאזן ומעלים את ערך המניה בבורסה אך בפועל מצמצמים את הכלכלה הריאלית ויוצרים עוני.
שוק העבודה בישראל סבל מעיוותים בסיסיים עוד לפני המשבר. שיעור האבטלה כאן היה גבוה מזה של ארה"ב (6% לעומת 4%), שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך (56% לעומת 70%). בנוסף, העובדים המועסקים באמצעות חברות כוח אדם הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי (קרוב ל-10% לעומת ממוצע של 2.5%). גם שיעור העובדים הזרים הוא הגבוה ביותר מבין כלכלות המערב (גם הוא קרוב ל-10%). הפערים החברתיים, שהיו עד שנות ה-80 נמוכים בהשוואה למדינות תעשייתיות, הם כיום העמוקים ביותר בישראל ביחס למדינות ה-OECD.
המשבר של הכלכלה האמריקנית הוא הזדמנות לשינוי כיוון. אלא שהצמרת הכלכלית בישראל שבויה בתפיסות של השוק החופשי ואינה מגלה כל סימן לשינוי כזה. ארה"ב ממשיכה להיות ה"מכה" של קברניטי הכלכלה ובראשם הנגיד סטנלי פישר, שבעצמו נחשב לאחד הכוהנים של התפיסה הפונדמנטליסטית, בה שוק ההון הוא חזות הכל.
אלא שהדוגמא הזו כושלת בעיקר בכל מה שקשור לעובדים. מאמר שפורסם לרגל יום העבודה בארה"ב ב"וושינגטון פוסט" מצביע על כך שבעוד ששיעור האבטלה הרשמי בארה"ב מתקרב ל-10%, הרי ש בשקלול של משרות חלקיות שיעור האבטלה האמיתי הוא למעשה 16.8% - כל עובד שישי בארה"ב, מובטל. המאמר מאזכר שלושה מחקרים שמהם עולה מצבם הקשה של עובדים צעירים וותיקים כאחד.
מחד מראים המחקרים העדכניים כי למעלה מ- 25% בקרב בני נוער עד גיל 20 מובטלים. מאידך 40% מהעובדים הוותיקים (מעל גיל 62), נמצאים עדיין במעגל העבודה במקום לצאת לפנסיה (בהשוואה ל-4% בלבד בצרפת). זוהי שיטה הרסנית, שמבוססת על השקעות הון הרפתקניות, וממשכנת את עתיד החברה בידיהם של בעלי הון חסרי אחריות.
שהרי לעובדים מאוגדים ומאורגנים יש שכר גבוה וקרן פנסיה טובה. עובדים המועסקים בשיטות העסקה המקובלות כיום סובלים מחוסר יציבות בעבודה ומהעדר קרן פנסיה. התוצאה היא שהם נאלצים להמשיך לעבוד גם בגיל 70.
מדובר למעשה באנשים שהפכו לעבדי השיטה ואין להם חיים חוץ מהשירות שהם נותנים לבעל הבית.
הנזק כפול: הישארותם במקום העבודה סוגרת מקומות בפני צעירים, ושיעור מובטלים גבוה בין הצעירים מביא למצב של הורדת שכר ומאידך חוסר יכולת להפריש לקרן פנסיה וחוזר חלילה.
לעובדים בכל ענפי המשק, גם בארה"ב וגם בישראל, יש תחושה ברורה שהשיטה הזו מובילה לאבדון. לכן, כאשר מבטיחים לנו שהמשבר הסתיים, ואפשר לחדש את החגיגה הגדולה, שואלים רבים – מי בכלל חגג קודם? אי האמון בכוחו של הקפיטליזם החזירי להבטיח את העתיד אינו מספיק, אבל הוא תנאי מוקדם לבניית אלטרנטיבה, שבמרכזה העובדים ורווחתם. את המטרה החשובה הזו יוכלו לבנות רק עובדים שייקחו את גורלם בידיהם, ויפה שעה אחת קודם.
אסף אדיב, מנכ"ל עמותת מען
