7 - זה המספר הכי גבוה שהגענו אליו כזוג
רגע לפני שאני מאבד תקווה אני מתחיל לנדוד, לחלום בהקיץ, מוציא את עצמי לשנייה מהמציאות המוזרה שנקלעתי אליה ונכנס למציאות אחרת, אופטימית וטובה יותר. מדמיין את שנינו ברחוב, מחובקים. מישהו עובר לידנו. "אתם זוג כל כך יפה", הוא אומר
"7". זו התשובה שלנו.
כשישבתי שם באוטו, מחכה מתחת לבית שלה, התחלתי לחשוב, ניסיתי להבין איך הגעתי למקום הזה, לסיטואציה הזו. משחזר את כל הרגעים בראש, מנסה לשכנע את עצמי שאני יכול לשנות את הדברים שעשיתי בעבר, בתקווה שזה ישפר את ההווה ואולי יתן סיכוי לעתיד. יודע שצריך לקחת בפרופורציה את המצב, שזה לא סוף העולם, שהחיים ממשיכים וש...
"אני לא מאמינה שחיכית פה עד עכשיו", היא קוטעת לי את המחשבה.
"כאילו שהייתי מסוגל ללכת הביתה", אני עונה לה בצורה חסרת כל חן או שנינות.
"טוב, אבל אני לא יכולה להישאר הרבה זמן, שמתי מוצרי חלב באוטו והם יתקלקלו".
ואני רק חושב לעצמי "מוזר, מעולם לא תיארתי לעצמי תי שאני אפסיד למוצרי חלב".
היא נכנסת לאוטו, נראית כל כך שלווה, פנים כועסות אבל עדיין קצת מבינות.
"זה לא רעיון טוב שאנחנו מדברים", היא פותחת בפצצה.
"את טועה", אני משקר, רק כי אני לא מוכן לוותר.
אנחנו מדברים קצת, אבל המבט שלה משתנה למבט הכועס שוב. אני רואה שהנה, עוד שנייה, היא בורחת מהאוטו ומשאירה אותי עם המילים תקועות באוויר. אז אני משנה טקטיקה:
"את צודקת, כנראה שבאמת אין טעם לנסות, אין טעם לקוות. אולי לא נועדנו להיות ביחד".
למה אני אומר את המילים האלה? נראה שהכל כשר כשאתה מנסה להשאיר את אהבת חייך עוד כמה דקות לידך.
היא אכן נשארה לידי לעוד כמה דקות של שיחה סתמית. בדקות המועטות האלו דיברנו ודיברנו, צחקנו בכינו וכעסנו, עד שהגיע הזמן להיפרד. אני מציע חיבוק, היא מסכימה. הראש שלה הרגיש כל כך מתאים, כאילו נוצר בדיוק לכתף שלי.
היא בטח חושבת לעצמה שזה יהיה החיבוק האחרון, המסמר האחרון במערכת היחסים שהתפרשה על גבי שלוש שנים. אני נשען עליה בשקט למשך מספר רגעים, שואף את הריח שאני כל כך מכיר, הריח כל כך משכר שלא איכפת לי שהוא נכנס לי לפה ומציק לי בעיניים.
בדיוק באותו הרגע התחילה המלחמה הווירטואלית - ביני לבין עצמי, ביני לבינה.
כל החלטה הפכה להיות נחרצת. באותו הרגע זה הרגיש שכל העולם התחלק לשני צדדים - שלי ושלה. המזגן הקר לטובתי, האוויר החם לטובתה. אפילו הרדיו נרתם למלחמה, שלח חיילים משני צידי הכוחות. ג'סטין שר בעצב שמאוחר מדי להתנצל, בעוד בתחנה אחרת קולדפליי מתחננים please come back and stay with me. אני מגביר את קולדפליי, מקווה שג'סטין ישנה את דעתו. הוא לא שינה.
"אני חייבת ללכת, מחכים לי בבית, והחלב מחמיץ באוטו".
2-0 לחלב.
רגע לפני שאני מאבד תקווה אני מתחיל לנדוד, לחלום בהקיץ, מוציא את עצמי לשנייה מהמציאות המוזרה שנקלעתי אליה ונכנס למציאות אחרת, אופטימית וטובה יותר. מדמיין את שנינו ברחוב, מחובקים. מישהו עובר לידנו. "אתם זוג כל כך יפה", הוא אומר ומחייך אלינו. אנחנו מחייכים בחזרה. כן, אנחנו באמת זוג יפה. אנחנו נמשיך לדבר, נמשיך לצחוק, לא יהיה איכפת לנו מחברים שמחכים בבית או ממוצרי חלב שנרקבים באוטו. אנחנו נמשיך לדבר כאילו העבר נשאר בעבר, כאילו העתיד פתוח ונתון למיקוח.
בדימיון שלי החלב קיבל נוק-אאוט.
ממשיך לעצום את העיניים, ממשיך לשוטט בדמיוני למחוזות שנראים כל כך אמיתיים. אנחנו מטיילים יחפים על חוף הים, רק היא ואני, הולכים יד ביד בלי להסתכל לצדדים, יושבים מחובקים על החול, כותבים את השמות שלנו כמו ילדים קטנים ובודקים כמה זמן עד שהגלים יצליחו למחוק אותם. עולים על שובר הגלים, נזהרים לא להחליק, מקפצים בין הגלים המתנפצים עד שמגיעים לקצה השובר. עומדים שם שנינו, מסתכלים על העיר מרחוק. יש רעש מסביב, אבל לנו זה לא איכפת. אני מחבק אותה מאחורה.
"את יודעת כמה אני אוהב אותך?"
"7" היא עונה.
אני מאושר.
מתעורר לשנייה, מנסה לשכנע את עצמי שאני חייב לחזור למציאות, שהדימיון תמיד ישאר בדיוק מה שהוא, דימיון. אבל במציאות אין ים או גלים, אין חיבוקים או רגש. במציאות יש חברים שמחכים בבית ומוצרי חלב שמחמיצים באוטו.
במציאות אני מפסיד.
היא תהיה זו שתציע שנחזור לגור ביחד
בלית ברירה אני חוזר לנדוד במחשבותיי, לשוטט בדימיון למקומות שבהם "7" זה הרבה יותר מסתם ספרה. מדמיין את שנינו ביחד מגיעים למקומות הכי רחוקים בעולם, מטפסים על הרים הכי גבוהים ומשתזפים לצד החופים הכי יפים. היא תהיה זו שתציע שנחזור לגור ביחד, כי "הכי כיף לי שאתה מחבק אותי בלילות". אני אהיה זה שיציע לה נישואים, כי "הלב שלי לא יוכל להיות שלם בלעדייך".
יהיו לנו ילדים, אנחנו נתווכח על השמות, כי עיראקים ידועים ברצונם לשמור על השמות המשפחתיים. אנחנו נריב קצת עם ההורים בנוגע לאיפה נבלה את החגים ומידי פעם נטייל בעולם, אחרי שנמצא בייביסיטר שהילדים אוהבים.
ביחד אנחנו רבים, משלימים, מתעצבנים, אוהבים, מחבקים, כועסים ומחזיקים.ביחד, שנינו כגוף אחד, מסתכלים על כל הדרך שעברנו, על כל ההיסטוריה וכל הבחירות שעשינו, וביחד אנחנו אומרים "איזה כיף שלא ויתרנו".
שנינו מאושרים.
העולם הפסיק לריב עלינו
חוזר למציאות, מוצא אותנו עומדים מתחת לבית שהוא לא שלי ולא שלה. אף אחד ברחוב לא עוצר ואומר לנו שאנחנו זוג יפה, העולם הפסיק לריב עלינו. רק החלב נשאר באוטו שלה, צוחק עלי כי הוא יודע שהוא מתקרב לניצחון.
ואז הרחוב התרוקן לגמרי, כאילו קרא את מחשבותיי ואומר לי "זה הזמן, עכשיו אתה יכול לעשות את זה, אף אחד לא מסתכל. יהיה בסדר".
אני באמת מאמין שיהיה בסדר.
אני מסתכל עליה, והיא, עם העיניים החומות המהפנטות שלה, מחזירה לי מבט היישר בעיניים. היא לא חייכה, לא כל כך מבינה מה קורה לי ולמה קשה לי. אבל היא מכירה אותי, היא יודעת שחיבוק עוזר לי להוציא את הדברים שקשה לי לומר. אז היא מחבקת. חיבוק עם עוצמה, משקל. חיבוק כבד ובלתי ניתן לניתוק.
אני יודע שזה עכשיו או לעולם לא. על הברך או בעמידה? אני מתלבט. לשמוח או להראות לה עד כמה אני מתרגש ולשחרר את הדמעות שעומדות לי בגרון?
ובסוף, כל כך בטבעיות, שואל את השאלה שכל אדם מייחל שהוא ישאל רק פעם אחת בחייו:
"רוצה להתחתן?"
היא משחררת את החיבוק, הולכת קצת אחורה באיטיות, בחושניות,עם מבט מהוסס בעיניים, ואני יודע מה הולך לקרות עכשיו, אבל לא רוצה להאמין. אני אומר לעצמי שאני רוצה לברוח, לא לשמוע את התשובה שתשבור אותי, מחפש מקומות שבהם אולי התשובה תהיה שונה.
אז אני בורח בחזרה לעולם הדמיוני שלי, שם כל שנייה זה כמו נצח, שם היא כבר לא מתרחקת, היא נשארת איתי מתחת לבית, שהוא לא שלי ולא שלה. היא דומעת, אבל אלה דמעות של אושר.
בחלום, היא בוחרת בנו, בוחרת להיות יחד ברגעים הטובים, יחד ברגעים הרעים, בוחרת להזדקן ביחד, לשבת מחובקים על הכסא בבית שקנינו יחד, להיזכר בגבר שאמר "אתם זוג יפה" (אנחנו באמת זוג יפה) ולצחוק על כך שכמעט ויתרנו על הכל בגלל קרטון חלב שהחמיץ.
אני מביט אל תוך עיניה החומות, העמוקות, ולוחש: "זה היה שווה את זה?"
"כל רגע", היא עונה.
"את מאושרת?" אני מתעקש.
היא הסתכלה אלי, במבט שעדיין ממיס אותי אחרי כל השנים האלה.
"7" היא אומרת בצירוף נשיקה.
אני נשען אחורה עם חיוך וחושב לעצמי - "מוצרי חלב, ג'סטין, עולם, לא הצליח לכם. היא אמרה 7".
אנחנו מאושרים.
בדימיון.
את הסיפור כתבתי בכוונה ללא סיום. אתם מבינים, במציאות, היא אמרה "לא", ועם ה"לא" הזה אני אאלץ להתמודד במציאות. בסיפור שלי, תמיד יש סיכוי לתשובה אחרת, ואני תמיד אקווה שיבוא יום ואכתוב סיומת שונה, קצת יותר טובה.
בסיפור שלי, הסוף עדיין פתוח.
