אני פמיניסטית, וזה לא אומר שאסור לי להיות נשית
כבר מגיל צעיר הבנתי שנשים לא מקבלות את ההערכה שמגיעה להן והצהרתי על עצמי כפמיניסטית, אבל היום פמיניזם נחשב מילה כל כך גסה שהפמיניסטיות בעצמן לא משתמשות בה
בגיל מוקדם מאוד התחלתי לשים לב שלא הכל שוויוני בחיים ושנשים לא מקבלות את ההערכה המגיעה להן. משפטים כמו "נשים לא יכולות לנהוג", "נשים לא טובות בתיקון מכשירים", "נשים לא מבינות בספורט" והאהוב עליי מכולם: "תצא גבר", תמיד הצליחו לערער אותי ולעורר התמרמרות והצטברות של זעם עצור ולעיתים קרובות לא ממש עצור. זה שאני אישית לא טובה בתיקון מכשירים, לא סובלת ספורט ועברתי טסט רק בפעם החמישית לא הפריע להצטברות הזעם. להפך, זה רק ליבה אותו.
כשהייתי בבית הספר היסודי שמתי לב להערות מפי ילדים אחרים על כך שהנשים הן אלו שצריכות לנקות את הבית ולבשל. הבנתי שהבעיה טמונה בחוסר חינוך נכון, ואז התחלתי לשים לב למתרחש בביתי שלי. שני הוריי עבדו את אותן שעות מטורפות, אבל כשאבי הגיע הביתה, לפעמים אפילו לפני אמי, היא זו שהיתה מחממת לו את האוכל. כשהיו באים אורחים, מי שבישל היו אמי, אחותי ואני, בעוד אבי תרם למלאכת הבישול לעיתים רחוקות בלבד.
משפט אחד שיצא מפיו של אבי כשהייתי ילדה נחקק עמוק בזכרוני. התכוננו לאורחים, אמי ביקשה ממנו שיעשה משהו, ותשובתו היתה: "יש לי שלוש בנות בבית, למה אני צריך לעשות את זה?"
ואל תבינו אותי לא נכון. יש לי הורים נהדרים, אבא שלי תורם בבית במלאכות אחרות, ואמא שלי אשה חזקה שיודעת לעמוד על שלה.
פמיניזם זה לא ההפך משוביניזם
יכול להיות שעזרתו של באמת אבי לא נדרשת כשבאים אורחים מפני שיש אותי ואת אחותי. פשוט שמתי לב לדברים הממש קטנים, שאולי בבית אחר ופחות ליברלי משלנו בולטים יותר ומהווים בסיס לחשיבה המוטעית של רוב האנשים.
בעקבות כך החלטתי, ביהירות מה, שצריך לחנך אנשים מחדש. לכן, עוד בהיותי בבית הספר קמתי והכרזתי בקול גדול שאני פמיניסטית. קודם כל אני חייבת להודות שהתגובות למילה הזו לא היו תמיד נחמדות. למדתי שאנשים רבים מגלים בורות אפילו לגבי משמעות המילה. אנשים חושבים שפמיניזם הוא ההפך המוחלט משוביניזם ושמדובר בנשים שרוצות לשלוט בגברים ולהיות מעליהם.
בשנים האחרונות הפכה המילה פמיניזם לגסה עד כדי כך, שאפילו הפמיניסטיות עצמן פוחדות להשתמש בה. אם כך, אולי כדאי פעם אחת להסביר את משמעות המילה: באופן כללי פמיניזם הוא תנועה המונה נשים ואף גברים, הדורשים שוויון מוחלט בין שני המינים.
מאז אותה הכרזה שלי ועד היום, מעבר להיותי נתונה בקונפליקט תמידי עם החברה כשאני ממשיכה לנהל מלחמת חורמה נגד השוביניזם, אני נמצאת גם בקונפליקט עצום ביני לבין עצמי, שכן הפמיניזם שכל כך נהניתי לאמץ לחיקי התגלה כעולם שלם, מבולבל, מסורבל ומסוכסך.
ברור לי שמצד אחד לכל אשה יש זכות לעשות עם גופה כרצונה, ואם היא רוצה לחשוף אותו לעיני הציבור כדי למכור פפסי-קולה, זו חלק מזכותה המלאה. מצד שני נוצר אצלי מרמור לאור השימוש המוטעה הזה בגוף האשה, ועוד יותר מהאידיאליזציה הבלתי הגיונית לגבי איך אשה בימינו אמורה להיראות.
איך משלבים נשיות עם אישיות חזקה?
אבל הצד השני, שהכי מעצבן אותי, הוא זה שבו אני עצמי, המודעת לחלוטין לאותו אידיאל וכמה הוא מוטעה, בכל זאת רוצה להוריד מ-54 הקילוגרמים שלי. דרך אגב, למי שתוהה, זה המשקל התקין לגובהי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי רוצה להשיל ארבעה קילוגרמים כדי להגיע בגאון ובבושה לתת המשקל של 50 קילוגרמים בלבד.
שאלת מיליון הדולר היא איך אני משלבת את הנשיות שלי עם האישיות החזקה והשוויונית שבניתי לעצמי, כשלפי כל הסטריאוטיפים שני הדברים כה סותרים זה את זה?
ככל שהלכתי והתבגרתי למדתי עם השנים שהעולם עשוי מספקטרום צבעים רחב יותר משחור ולבן, ושהאדם באשר הוא אדם או אשה באשר היא אשה צריכים ללמוד לחיות עם הקונפליקטים הפנימיים ועם הסתירות שלהם. גיליתי גם שאני ממש לא היחידה שרוצה מהגבר שלה את מלוא הכבוד והשוויון מצד אחד, ומאוד אוהבת כשהוא פותח לה את הדלת או מטפל בחשבון מפעם לפעם מצד שני.
מתברר שאני גם לא היחידה שמתלוננת על "תקרת הזכוכית" בישראל, אבל שולחת ישות גברית למוסך, וזו גם הישות שתהרוג לי את הג'וק ותתלה לי את המדף.
האם אני צריכה להתבייש ולנטוש את דגל המאבק, או שמא אפשר להיאבק למען זכויות נשים גם בעקבים? התשובה שמצאתי בתוכי היא שאני מכירה בכך שאני נשית ופמיניסטית בגוף אחד ואני לא פוחדת להודות בכך.
