"למה שלא תעשי תפקיד יותר נשי, כמו מזכירה?"
אדון מלח הארץ מספר לי בדייט על התואר בניהול ועבודתו כמנהל מפעל. הוא עושה רושם של גבר אינטליגנטי ונעים. ואז אני מספרת קצת על עצמי. כשאני מעלה את המילה "תזה" אני רואה אותו מרים גבה ומגלה סימני אי נוחות. דייט מקומם במיוחד
אדון מלח הארץ מספר לי קצת על עצמו, על התואר בניהול ועל העבודה שלו בתור מנהל מפעל. הוא עושה רושם של גבר אינטליגנטי ונעים. ואז אני מספרת קצת על עצמי, על הלימודים. כשאני מעלה את המילה "תזה" אני רואה אותו מרים גבה. מה זה מרים גבה, היא כמעט קפצה לו החוצה מהמצח. הוא מגלה סימני אי נוחות.
"לא מבין למה נשים בכלל צריכות ללכת לצבא"
אני ממשיכה לספר לו על עבודתי בחברת ביטוח גדולה. תזוזות נוספות מגיעות מהכיוון שלו. אני שואלת אם הכל בסדר, והוא מכחכח בגרונו. "זה תפקיד די גברי, התפקיד שלך. לא? את צריכה להתעסק עם כל מיני דברים שקשורים בחלקי רכב, העלות שלהם, בירורים מול מוסכים...."
אני מסבירה לו שרוב העובדים במחלקה שלי הן נשים, כך שההגדרה של התפקיד כתפקיד "גברי" נפסלת.
"למה את צריכה לעשות תפקיד כזה? למה שלא תעשי תפקיד קצת יותר נשי, כמו מזכירה?"
אני משתנקת מהבירה שאני שותה, מה שמאפשר לו להמשיך בשלשול המילולי שלו. "אני לא מבין את הצורך של נשים היום לעשות תפקידים גבריים. מה אתן רוצות להוכיח, שאתן מסוגלות? הנה לדוגמה נשים שעושות קריירה צבאית. אני לא מבין למה נשים בכלל צריכות ללכת לצבא. צבא הוא לא מקום לנשים".
פתאום נשמע קול חריקה ובום. לא, זו לא תאונה. מדובר בלסת שלי שצנחה למטה מרוב תדהמה על הדברים שנזרקו לחלל האוויר כרגע. אני עושה מאמץ עילאי לסתום את הפה ולתת לו להמשיך לדבר. "או למשל הקטע הזה של נשים שעושות קריירה. אני יכול להבין שנשים רוצות להתקדם. אבל למה לעזאזל הן צריכות לטחון שעות בעבודה? הרי הן צריכות להיות בבית, לגדל את הילדים. זו מהותה של האשה".
בטח ככה מרגיש שור במלחמת שוורים
טמפרטורת הגוף שלי עולה, הנשימה מואצת. אני חושבת לעצמי שבטח ככה מרגיש שור במלחמת שוורים. בא לי לנגוח במשהו. והוא ממשיך: "הבעיה היא שהיום הרבה נשים לא ממהרות להתחתן. חשובה להן יותר הקריירה, ויש להן כאלו דרישות גבוהות מגברים. גבר צריך להיות גם מושך, גם מתחשב ומקשיב, גם אבא טוב, גם שיביא כסף הביתה. ממש רשימת מכולת".
אני מתקשה להגיב, אולי בגלל הווריד במצח שמתנפח ומאיים להתפוצץ אם רק אפצה את הפה. מכל נשות גוש דן, הגבר הזה היה חייב לשבת דווקא מולי?! להתחשב ולהיות אבא טוב זה נחשב דרישות גבוהות?
קראתי פעם איפשהו שתמיד כדאי לדבר לאט ולחשוב מהר. וזה מה שאני עושה, מדברת לאט, אבל מאחורי הקלעים אני מתכננת מתקפת נגד שכוללת בעיטת קונג-פו נשית במיוחד, במובן המטאפורי, כמובן. הפגישה מסתיימת חצי שעה מרגע שהתחילה.
כעבור יומיים הוא מתקשר ומסביר שהוא הרגיש לא טוב, שהוא לא יודע מה עבר עליו, שזאת הבירה ואולי נפגש שוב... כשאני דוחה אותו, כי כבר ממש לא בא לי עליו, הוא מציע לי להכיר חבר שלו, דוקטורנט למשהו, מלח הארץ שוב, קצין לשעבר. אני לא מאמינה למשמע אוזניי. מה אני, חבילה מסתובבת בין החבר'ה מהצבא? אני מסרבת. לא רוצה קשר איתו ולא עם חבריו, מלחי הארץ וים המלח למיניהם.
הדברים ששמעתי מפי אדון מלח הארץ מקוממים אותי. אני יכולה להבין את הדור הקודם, המחזיק בדעות שמרניות לגבי נשים, גברים ומגדר. אני מתקשה יותר להבין כיצד אנשים צעירים מהדור שלי עדיין מחזיקים בדעות כאלה. בני אדם במאה ה-21 ממציאים מכונות משוכללות, אמצעי תקשורת מתקדמים, תרופות למחלות מסובכות, טכנולוגיה עתירת ידע. הם נוסעים לחלל וצוללים למעמקי הים, מותחים את הגבולות מכל הכיוונים האפשריים. אבל בנוגע ליחסי נשים-גברים יש כאלו שהגבולות אצלם נותרו כפי שהיו אצל סביהם לפני 50 שנה.
הדעות השמרניות האלו משפיעות לא פעם על מערכות יחסים מודרניות והופכות אותן לנפיצות. מצד אחד האשה במאה ה-21 עובדת, מתפרנסת ולפעמים מפרנסת עיקרית, משכילה, רואה עולם. מצד שני, היא נתונה למערכת לחצים חברתית לקבל את התפקיד המסורתי של האם והרעייה. לא פעם לוחצים עליה לבחור בן זוג, ולא רק זה: היא צריכה לעשות זאת כמה שיותר מהר כי הזמן עובר, והיא מזדקנת, והשעון הביולוגי שלה מתקתק, והביציות שלה לא יחכו לה. אז רצוי שהיא תתפשר גם על דברים מהותיים ואקוטיים בבן זוגה, אפילו שרע לה עם זה.
פשרות בזוגיות – כן. אבל ממקום של בחירה
שלא תבינו לא נכון. אני חסידה גדולה של ויתורים ומאמינה גדולה בצורך לעשות פשרות כשנכנסים לקשר זוגי. ברור לי שאין דבר כזה בן זוג מושלם או מערכת יחסים מושלמת. אבל הסיבה לפשרות לא צריכה להיות בגלל חברה שלוחצת להתחתן ולהתחיל להשריץ ילדים, אלא מתוך הבנה שזה טבעו של קשר זוגי. אז פשרות בזוגיות – כן. אבל ממקום של בחירה אמיתית, סדרי עדיפויות ואהבה. לא מתוך לחץ, ייאוש ופחד. הרי היום אפשר, חברתית ורפואית, לדחות את מועד הקמת המשפחה.
הגיע הזמן שאנשים יבינו שעולם שמתקדם מדעית וטכנולוגית צריך להתקדם גם בחשיבה. הרי בסך הכל החוכמה האמיתית היא לא רק להתחתן סתם, אלא להתחתן טוב, עם בן זוג מתאים.
כשעומדים לך עם סטופר ומזכירים לך את הגיל שלך כל הזמן – קצת קשה לבחור נכון ובבהירות. לצערי החברה שלנו, שהיא עדיין שמרנית, תעדיף ותקבל תמיד את בת ה-30 הנשואה הממורמרת, או אפילו את הגרושה פלוס שניים, מאשר את בת גילה הרווקה מרצון ומבחירה. וכשאשה מעדיפה להישאר לבד מאשר להתפשר על דברים מהותיים מבחינתה - תמיד תמצא לה איזו דודה חמושה בנבואת זעם, על עתיד קלוקל של בדידות בגיל 60, כשלכולם תהיה משפחה ונכדים. מה שהדודה לא זוכרת זה שהבדידות היא נחלת כולם וללא קשר לסטטוס משפחתי. נכון, היא קיימת אצל נשים רווקות, אבל היא קיימת גם אצל נשים שמתחתנות ומתגרשות, והגרוע מכל - אצל נשים נשואות שהן בעצם לבד. לפחות הרווקות יכולות לעשות מה שהן רוצות ולישון באלכסון.
לפנייה לכתב/ת 
