משהו השתבש אצלנו משום-מה בתהליך החיזור

מאמציו הרבים של הטווס לא הועילו

אצלנו, משום מה, משהו התפספס. קלטתי את זה לא מזמן כשטיילתי להנאתי בגן החיות ונגלה לעיני טווס מהודר וצבעוני, כשנוצותיו פרוסות לעיני כל; האסימון התחיל לרדת כשהזיז את אחת מנוצות גבו הרוטטות ונחשפה בפני התמונה הבאה: נקבה אדישה לחלוטין, חסרת כל התרגשות למפגן המרהיב, שנראה כי כל מה שהטריד את מנוחתה היתה סעודת הערב הקרבה – היא היתה עסוקה בליקוט זרעים מן האדמה. מאמציו הרבים של הזכר לא הועילו, שלא נדבר על הסכנות הרבות אליהן נחשף בדרכו; בכל זאת לא כזה ברור מאליו להכביד על עצמך עם מסת נוצות מעיקה, שלא נדבר על הסוואה – מר נמר, הנני מאוהב, התחוס על חיי?

עד מתי נמשיך עם המחוות המיותרות שלנו?

ובכן, הסיבה ידועה ואף נטחנה רבות, אך עד מתי? עד מתי נמשיך עם המחוות המיותרות שלנו? עד מתי נמצא את עצמנו מתנצלות, מגמגמות ומסבירות בנוירוטיות את כוונותינו? עד מתי נשנא בחורות כמו איילה טורפת הגברים מ"האח הגדול" ועד מתי נמשיך להגיד לעצמנו שנמות עם האמת שלנו וניקבר נאמנות לעצמנו? עד מתי?

מיליוני שנים של הצלחה לא מספיקות לשכנע את אתכן, אותי, את כל הבחורות הנחמדות בעולם, שאין פה מקום לטעויות?

אנא, אל תפלו למקום שאני נופלת בו כל פעם מחדש. ללא תחנונים, טקסי ראווה ומאבק הוגן, שלא יניח כף רגלו על מפתן ביתי. הערכה עצמית גבוהה היא הנשק הטוב ביותר.