אני הייתי בת 18, הוא בן 14, אהבה ראשונה
ידעתי שאני מרגישה משהו חזק ממני, משהו שאני לא יכולה לעצור אותו ואני גם לא רוצה, כי הוא ואני זה היה הדבר הכי טהור ואמיתי שהיה. סיפור
ארבע שנים נמשכה האהבה הגדולה הזאת, ארבע שנים שאנחנו מתנשקים בסתר, ארבע שנים שבא לי לצעוק לכל העולם "אני אוהבת אותו" ואני שותקת.
הכרנו במסגרת התנדבותית, הייתי אז בכיתה י"ב, ולמרות שלמדתי באולפנא ששם, כידוע, יש רק בנות, כבר רציתי שיהיה לי חבר. היה נדמה לי שלכולן מסביבי יש חבר ורק לי לא...
הייתי איתו בקשר רופף מאוד, עד שיום אחד מישהו העיר את תשומת ליבי לעובדה שהבחור לא מפסיק להסתכל עליי. האמת, לא ממש שמתי לב לזה בהתחלה, מכיוון שהיינו רק בקשר רופף, ורק בהמשך זה התפתח לשיחות עומק. הייתי מספרת לו על בחור שהייתי מאוהבת בו ולא נענה לי ועל כל מה שעובר עליי בחיים, ותמיד, איכשהו, כל מה שהוא היה אומר היה בדיוק המילים שרציתי לשמוע. אחרים לא ממש רצו להקשיב לי, והוא - תמיד אהב לשמע כל מה שהיה לי להגיד.
בתוך תוכי רציתי אותו והרגשתי איך האהבה מתגנבת לי ללב. הרגשתי ולא ידעתי מה לעשות עם הרגש הזה, לא הבנתי איך אפשר להתאהב בילד בן 14, אבל הלב לא שאל יותר מדי שאלות. הלב שלי רצה אותו.
המבטים שלו לא הפסיקו. הייתי מחכה לפגישה הבאה שלנו ופחדתי, פשוט פחדתי להגיד משהו. ידעתי שהוא לא יעשה כלום בעניין, גם כי הוא ביישן וגם כי לא נראה לו שייצא מזה משהו. וידעתי שזה אסור, לעזאזל, זה אסור!
הוא תמיד היה מלווה אותי לתחנת המוניות הקרובה, מחכה איתי עד שתגיע מונית. לימים התברר לי שאחרי שעליתי הוא היה שולח לי נשיקות באוויר.
העזתי לשאול אותו: "אתה מאוהב בי?"
באחד הימים, על הספסל ההוא, העזתי בפעם הראשונה בחיי לשאול אותו: "אתה מאוהב בי?" הוא התקפל כולו ממבוכה, הוריד את הראש וענה לי: "כן ,אבל אני לא מצפה לכלום". כל כך הערכתי אותו על שהוא מסוגל לעצור את מה שהוא מרגיש, כי אני לא ממש יכולתי ...
הציפייה האינסופית לראות אותו בפעם הבאה לא נתנה לי מנוח. אז רק התחילו ימי הודעות ה-סמס. התחלנו להתכתב. כשראיתי אותו, ישבנו על אותו ספסל, ושם התנשקנו בפעם הראשונה. ידעתי שאני מרגישה משהו חזק ממני, משהו שאני לא יכולה לעצור אותו ואני גם לא רוצה, כי הוא ואני זה היה הדבר הכי טהור ואמיתי שהיה. שאלתי אותו הפעם אם הוא אוהב אותי, והוא אמר שהוא מוכן לענות רק בהודעת סמס. כשעליתי למונית קיבלתי סמס עם המילה "ken" .
היינו חברים, והאהבה היתה אסורה ומטורפת. מטורפת גם מעצם העובדה שאת אוהבת מישהו ואפילו לא יכולה ללכת איתו לסרט, לא יכולה להציג אותו לחברים שלך וגם נאלצת לחיות בשקר לגבי גילו ועיסוקו.
ידעתי שזאת האהבה שלי, רציתי להתגאות בה
באיזשהו שלב, לי כבר לא היה איכפת. רציתי לחשוף את הקשר ולא היה איכפת לי מה יגידו אחרים, ידעתי שזאת האהבה שלי, רציתי להתגאות בה. הוא היה גם מותר מבחינה חוקית, אבל הוא לא רצה שיידעו עלינו.
ההורים שלו כמובן לא ידעו על הקשר, אבל הבינו מההסתודדויות בטלפון ומשליחת ה-סמס באמצע ארוחות שישי שכנראה הבן שלהם "מתעסק עם איזו גברת". הם חשבו שזו מישהי מהכיתה והפצירו בו להביא אותה, אבל, הוא תמיד היה שותק ומחייך את החיוך שלו. הוא קרא לי "מאמא" ואני קראתי לו "מתוקי שלי". את המתוקי הזה אהבתי יותר משאהבתי את עצמי.
ההתעלמות שלו הפכה אותי לאובססיבית
ואז הגיעו אותם רגעים שמבשרים לך ברמזים שזה נגמר. רמז עבה ואכזרי במיוחד היה באחד מימי הולדתי, בו אפילו לא קיבלתי "מזל טוב", גם לא בהודעה. אבל אני סירבתי להבין, סירבתי לקבל, המשכתי להתקשר, המשכתי לשלוח הודעות. הוא התעלם.
ההתעלמות שלו הפכה אותי לאובססיבית, מהסוג שאף אחד לא אוהב. רציתי לפחות הסבר, מילה, משהו.
המשהו הזה מעולם לא הגיע. הלב שלי סירב להאמין שהאהבה הכי גדולה נעלמה כלא היתה. התאבלתי על אובדנו יותר משהתאבלתי על מות אבי, לא הבנתי איך אפשר לסיים קשר בצורה כזאת מכוערת, גם אם כבר לא מרגישים יותר כלום. לאן נעלם פתאום כל הרגש הזה?
בכיתי את נשמתי, הלכתי מתחת לבית שלו והתחננתי לו בטלפון שיסביר לי מה קרה, אבל הוא ניתק לי בפנים והתעלם מכל קשר שניסיתי ליצור. רציתי אותו. נשמתי וחלמתי רק אותו, לא רציתי להכיר אף אחד, לא יכולתי.
השיר שלנו היה השיר של אתניקס "האהבה תנצח". במקרה הזה, האהבה הפסידה.
- טורים אישיים על אהבה ראשונה
האימייל של סימה
לפנייה לכתב/ת 
