פנג שואי של ילדות: תבנית בית הולדתי
זכרונות ילדותה של שרונה פומס הביאו אותה לבדוק בראי הפנג שואי כיצד השפיעה צורת בית ילדותה על חייה ועל חיי משפחה. מסע אישי אל תבנית ארכיטקטונית שבנתה את חייה
"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו, רק מה-שספגה אוזנו עודה רעננה, רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות, כל אשר פגע במשעולי-טללים ילד מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,בעוד בסתר נפשו ובלא-דע ערוך מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו למלכת-השמים, לכוכב ומזלות.ואך ברבות הימים ובמלחמת-ישות, ומגילת-ספר חייו הולכה מתפרשת... ובאו אחד אחד, ויגלה פשר כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,שחוקקו עליה בראשית ברייתה... האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו" (שאול טשרניחובסקי).
רוב שנות נעורי עברו עלי בעיר אילת, אך לעולם לא אשכח את השנים הראשונות המכוננות בחיי, למיטב זכרונה של ילדה קטנה שגדלה בנווה מונוסון. כמי שעוסקת בפנג שואי וחוקרת את הנושא חשוב היה לי להסתכל על תחנות חיי כדי להבין כיצד הבית עיצב את זיכרונותיי ואת חיי, להבין מה עבד ולא עבד שם עבורי ועבור משפחתי.
דניס לין, העוסקת בהשפעה תרפויטית של בתים, מציעה לכל אחד מאיתנו לשחזר את בית ילדותו. היא פיתחה שיטה המאפשרת לנקות "קלטר" (עומס) רגשי, פיזי ומנטלי הגורם לעייפות ולתקיעות כדי ליצור חיים שאוהבים. דניס לין ממליצה לעצום עיניים ולדמיין איך היה בית ילדותינו, האם היה בו כאב, כעס או שמחה? האם אפשרו לנו להיות ילדים? לדמיין את חדרי הבית ולראות איזה חדר נתן לנו הרגשה טובה. היא מציעה להיכנס שוב לחדר האישי שלנו ולראות מה עולה לנו. בחדר בו נקשרו חוויות שליליות היא מציעה לדמיין כיצד אור הנכנס מהתקרה ומהפתחים שוטף את החדר כולו עד אשר התחושה שלנו מתחילה להשתנות לגביו. הניקוי הוויזואלי מאפשר לנו סגירה של מעגל.
לאורך חיי עברתי מספר בתים בארץ ובחו"ל, אך הזיכרונות המשמעותיים ביותר קשורים לשמונה השנים הראשונות של חיי שעוצבו במונסון. אני זוכרת את הבית הראשון שעמד לו בתחילת רחוב תרשיש בנוה מונוסון, לימים גיליתי ששטחו של הבית היה דונם והוא נמכר בכמה לירות, שער הגינה נפתח למבואה גדולה, מימין עץ אורן מצל ותחתיו פטריות מאכל ששימשו מעדן בכל חביתה. אהבתי לשהות במרפסת, אך יותר מכל בניתי לי חיים שלמים בין ענפי עץ התות הענק שהיה מאחורי הבית. נהגתי ללכת ברגל ליוסי שגר מימיני לעוזי ועופר שגרו משמאלי, ומספר רחובות ממני לאייל, סאסי, דגנית, עדי וורד.
כילדה קטנה ביקשתי רוב הזמן להימצא בחוץ: מתחת לעץ התות, בשדה הפרחים מול הבית או לשהות כמה שיותר אצל שכנים וחברים. אז הכול היה תמים ושדות היו במקום מבנים כשנהגתי ללכת חופשייה ומאושרת ללא חשש ממכוניות ומטרידים.
במבט לאחור אני יכולה לומר שההנאה לא באמת הייתה בבית אלא בעיקר מחוצה לו. אני זוכרת שעברתי בבית הזה את כל מחלות הילדות ואיך המורה לכיתה א' ציינה שיותר משהייתי בכיתה הייתי חולה בבית.
אימי מעולם לא הייתה שבעת רצון מהמקום אותו כינתה "חור" ו"משעמם". אבי עבד בנמל תעופה בן גוריון וגם כשהוא לא עבד שם, שמע את המטוסים מרחפים מעל ראשנו. לא נעים, בעיקר במלחת ששת הימים כשיושבים בשוחה ושומעים את המטוסים חגים קרוב כל כך. כשלא היו מטוסים היו בין הורי ויכוחים שטרדו את מנוחתי. כשם שנחקקים בראשי לעד הבתים בהם אני מבקרת כיועצת כך נחקק בראשי בית ילדותי.
הפנג שואי של הסביבה היה משובח, מיקומו של הבית בתחילת הרחוב הקנה לו עדיפות מבחינה אנרגטית. חדר השינה שלי היה מימין לכניסה, צמוד לחדר שינה של הורי היו השירותים, מטבח, יציאה לגינה, סלון ומרפסת - בית המתוכנן פשוט וכמו שצריך. צורתו של הבית טובה ודלת הכניסה בחזית הבית, כמו שהסינים אוהבים. באתר מפות מצאתי שכיוון חזית הבית הוא צפון, על פי הפנג שואי הוא שייך לעידן 5 - כזה הוא בית שנבנה בין השנים 1944-1964.
אני ישנתי בחדר הבעייתי ביותר בבית, עם ראש לכיוון הגרוע ביותר עבורי, מה שמסביר את המהמורות שעברתי.
הבית הביא הזדמנויות טובות לאבי בעבודה. מיקומו של המטבח הביא בעיות בריאות ואזור השלווה בוזבז בשירותים. הכוכב בחדר השינה של הורי היה בעייתי לזוגיות ולתקשורת ובצד ויכוחים הביא צמיחה, שינויים ומעברים שקרו בסופו של דבר. הייתי בסוף כיתה א כשאבי קודם להיות מנהל שדה התעופה של אילת. נאלצנו לעזוב ל"חור" גדול יותר ולמשבר שעבורי היה גדול ממנו. לפני מספר שנים חזרתי בגעגועים לראות מה נותר מהבית, הבית נהרס ובמקומו נבנו שתי וילות. באמצעות פנג שואי הכל הובן והמעגל הושלם.
- שרונה פומס
, פנג שואי
לפנייה לכתב/ת 
