משתאים (אך נרגשים) לנוכח כמות התגובות של גולשי ynet לכתבה "25 הפתיחות הגדולות בכל הזמנים", ובעיקר המומים ודואבים על השארתו של “Money for Nothing” הדייר-סטרייטי מאחור (הו, שיכחה ארורה!) וחלוקים (עדיין) בעניין הפיקסיז, החלטנו לאזור עוז וחלציים, ולהשיב כמה תשובות מרגיעות
לגבי ההערות שחזרו ונשנו בתגובות.
לפני הכל, בואו נעמיד דברים על הגדרתם: פתיחה קלאסית של שיר, כפי שאנחנו ראינו אותה, אינה כל קטע מוזיקלי יפהפה (למשל, הפתיחה של "Wish you were Here", כפי שגולשים רבים הציעו, תוך שהם שוכחים כי הפתיחה עצמה נמשכת סביב שנתיים), אלא קטע קצר וממזרי, "הפוכה", הברקה של רגע, השראה שנוחתת פעם בחיים והופכת את השיר להצלחה גדולה או מובילה מהפכה כלשהי בעולם הפופ. לפיכך, התמקדו רוב בחירותינו בשירים שהזיזו משהו לעולם הפופ (ולא, אנחנו לא כוללים כאן את "Eye of the Tiger").
השתדלנו לגוון את הרשימה ולפרוס אותה לאורך ארבעת העשורים האחרונים. החלטנו שאמן לא יופיע יותר מפעם אחת (אבל פחות, זה בסדר) – גם אם הוא קשור להרכבים שונים. יכולנו, למשל, כפי שהציע אחד הגולשים, לבחור ב"חדר לבן" של "הקצפת" (אכן הפתיחה הזאת בחמישה רבעים היא מהאינטרוז הנפלאים שנעשו עד היום) אבל הסתפקנו ב"ליילה" של "דרק והדומינוס", ובשניהם מנגן אריק קלפטון. קונפליקט דומה העסיק אותנו בכל הקשור ל"אבנים המתגלגלות", שכל שיר שני שלהם מציע פתיחה אלמותית.
החלטה נוספת היתה לקחת דוגמה אחת בלבד מכל ז'אנר. בז'אנר "אמני הלהיט (הצ'יזי) האחד" לא בחרנו את "הספירה הסופית לאחור" של "אירופה" – שבהחלט נשקל ממושכות – אלא ב-“Eye of the Tiger”, המגוחך לא פחות והמציע פתיחה מדליקה אף יותר, לטעמנו.
ומכאן, בכמה נקודות קצרות:
"Money for Nothing" של דייר סטרייטס – מודים, פאדיחה. בהחלט הופיע ברשימה המקורית, אבל בשלב מסוים במהלך העבודה, מסיבות לא ברורות (ארוחת צהריים מופרזת, כנראה), פשוט איבדנו אותו והוא נשכח. סליחה לכולם, מבטיחים לשאת איתנו את הצלקת לעד.
"אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי" של הסמית'ס – פתיחה קורעת-לב, אבל גם ארוכה וכזו שעשויה לדכא מאוד את הגולשים (ואותנו). תבינו אותנו.
לד זפלין – טוב, האמת היא שהתכוונו לכלול ברשימה את "כלב שחור", השיר הפותח של "לד זפלין 4", עם המהום הגיטרה, שירת המחץ של רוברט ופלאנט והגרוב שנפתח בתיבה של שלושה רבעים ועובר מטמורפוזה לארבעה. אלא שבעיה בלתי ברורה בקובץ הסאונד הותירה אותנו כשמלוא תאוותנו בידינו.
הפיקסיז – כמות הגולשים שהתרעמו על השארת הפיקסיז בחוץ לא הפתיעה אותנו. שקד מרגיש ממש לא טוב עם כל העניין ורגשות האשמה מאיימים להכריעו בכל יום עכשיו, ואילו קטורזה, מאידך, חש שבחירתה של נירוואנה היתה מהמוצדקות שבבחירותינו וכיסתה בהחלט גם על חבורת הרעשנים ההיא.
"קווין" – בשלב מסוים לקחנו בחשבון את "Another One Bites the Dust", אבל השלב הזה עבר לנו.
פול יאנג, אלפאוויל, מייקל ג'קסון – מי אלה? אה, מהאייטיז? בדיוק ברגעים כאלה, של בחירות גורליות, אנחנו נוטים להכחיש באורח חד-צדדי את קיומו אי-פעם של העשור ההוא ומוכנים להכיר חלקית באפשרות המעורפלת שייתכן שהיתה פעם להקה מוכשרת בשם הסמית'ס.
ג'יינז אדיקשן, ג'ואן ג'ט – מהמוצדקות. אין ספק. נותרו בחוץ מטעמי מקום וזמן בלבד.
רדיוהד – לדעתנו הם עדיין טובים יותר בלהמשיך מאשר בלהתחיל.
ולכל מי שטענו שהפרויקט אידיוטי, נאמר רק זאת: www.skipintro.com. ויפה שעה אחת קודם.
