בני המשפחה שלי אמרו שרעדתי בכל הגוף ופרכסתי. שיצא לי קצף מן הפה. את כל זה אני לא זוכר בכלל. כשזה קרה הביאו אותי לבית החולים הזה.
אין אצלנו יותר מדי דרמה במשפחה. כולם יודעים שצריך לקום, להתלבש וללכת לאן שצריך. מדי פעם, בערך פעמיים בשנה, צריך גם לבוא לבקר אותי בבית החולים. הרופאים מתעקשים שאחרי כל נפילה אחזור לפה. הם חופרים לי בתוך המוח. מצלמים אותו מכל הכיוונים והזוויות.
אני חולה באפילפסיה מאז שהייתי קטן. הריח של בית החולים, האחיות חסרות הסבלנות. חדר האפילפטיים, בקצה המסדרון ובו שתי המיטות. זה לא משתנה.
הפעם שמו לידי נערה בגילי, קטנה כזו, לבנה, אחרי התקף ראשון. קוראים לה קטיה קוגן והיא לא מדברת יותר ממה שצריך עם האחיות. בבוקר, שנינו קמים ביחד לביקור של האחיות, שבאות בחמש וחצי כדי לקחת לחץ דם ודופק. בין שתי המיטות שלנו עומד וילון כחול עם פרחים לבנים קטנים ועליו סמל של בית החולים. שניהם לא יפים במיוחד. בדרך כלל הוא סגור, חוץ מהפעמים שהאחיות מסיטות אותו כדי שאפשר יהיה להחליף סדינים ולנקות קצת את הרצפה.
קטיה סוגרת אותו מיד כשהן מסיימות.
אם המשפחה שלי לא נמצאת אצלי בביקור, אני בוהה בווילון הסגור הזה ותוהה מה היא עושה מן הצד השני. האם היא קוראת, האם היא שומעת מנגינה או מציירת בבלוק שיש לה על הארונית. אני מפחד לפתוח אותו כי זה יהיה פלישה לפרטיות שלה. כאילו היא בחדר שלה ואני מציץ לה דרך החלון או משהו כזה. בינתיים שמעתי אותה מדברת רק פעם אחת עם מישהו חוץ מהאחיות, כשההורים שלה באו לבקר אותה. גם אז היא בעיקר שתקה מלבד כמה משפטים קצרים ברוסית, שבכל מקרה לא הבנתי.
לפעמים, בלילות, אני שומע אותה בוכה מעבר לווילון. בכי קטן כזה, שקשה לשמוע אותו. אני מת לפתוח את הווילון ולתת לה חיבוק. לשאול אותה למה היא בוכה. ושאם זה בגלל ההתקף שהיה לה והאשפוז בבית החולים, היא לא צריכה לבכות, כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לבכות עליהם ואם נתחיל לבזבז את הדמעות שלנו על עצמנו, כשאנחנו לבד, זה כאילו שרפנו אותן על שטויות.
אם הייתי פותח את הווילון הייתי אומר לה שאצלי, ויכול להיות שגם אצלה, כל יום יכול להיות גם האחרון, כי אף אחד לא מבטיח שאני אתעורר מההתקף הבא, ושמה שאני אומר זה מניסיון כי גם אני בהתחלה הייתי בוכה. היה לי קשה לחשוב על איך החיים שלי ייראו עם הנפילות האלו שאף פעם אי אפשר לדעת מתי בדיוק הן מגיעות; אולי באמצע החתונה שלך, או הלידה של הבן שלך או כשהרגע שחיכית לו הרבה מאד זמן הגיע... מהתקף להתקף לומדים לחיות עם זה. כשנופלים, צריך לדעת לאסוף את השברים שלנו ולהדביק אותם בכל פעם מחדש. אבל אני פחדן ויוצא שאני רק בוהה בווילון עם הפרחים הלבנים והסמל של בית החולים. בינתיים היא מפסיקה לבכות ואני מנסה להפסיק לחשוב עליה ולהירדם.
בחמש בבוקר שתי אחיות באות אלי לקחת לחץ דם ודופק. הן פותחות את החלון ומסיטות את הווילון שבין המיטות לצדדים. המיטה שלה ריקה.
לאן היא הלכה, שואל את האחיות. עוד מעט יהיה לך שכן חדש, הן אומרות ומוציאות את הפתק עם השם שלה מקצה המיטה. לקחו אותה לבדיקה כללית ומשם הביתה.
אני מביט אל החלון וצופה בַּצבעים משתנים בחוץ. השמש מסנוורת מוקדם בבוקר. נכנסת ישר אל תוך העיניים. צורבת אותן. יכול להיות שבגללה, או אולי בגלל הווילון שהתחלתי לבכות אפילו שהייתי לבד בחדר.
