סיור בשכונת מוסררה
דפדוף בדברי ימי העיר ירושלים: כל רחוב, כל סמטה וכל בית מספרים על השינויים הארכיטקטוניים, התרבותיים והחברתיים במאה האחרונה
גלגולי שכונה סיפורי בתים בית מחניים 

יש שכונות בירושלים שהסיור ברחובותיהן ובסמטאותיהן דומה לדפדוף בספר ההיסטוריה של העיר. כזו היא גם שכונת מוסררה (מורשה), שנבנתה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 וידעה ימים של פאר והדר לצד תקופות מצוקה, עוני והרס. בנייני השכונה מגוללים סיפור של אזור מגורים שנבנה מול חומת העיר העתיקה, מלמדים על תרבות ארכיטקטונית עשירה שאפיינה את הבנייה הערבית בעיר, ויותר מכל מספרים על השינויים החברתיים שהתחוללו כאן לאורך יותר מ-100 שנה, על מאבקה של תנועת הפנתרים השחורים שצמחה כאן, על תהליך ההתחרדות ההדרגתי של השכונה, ועל עבודות השיקום והשימור של השנים האחרונות, שהחזירו למוסררה מעט מכבודה האבוד.
מאחורי הגדרות והשערים המסוגננים מתגוררים התושבים הוותיקים השומרים נאמנות למקום, כמו גם אמנים, ציירים, פסלים ואספני עתיקות, ולצידם דיירים חדשים שביקשו לעצמם שכונה פסטורלית וציורית במקום טוב.

גלגולי שכונה

יצאנו למוסררה בבוקר שטוף שמש חורפית, כשאנו מלווים על ידי האדריכל דוד קרויאנקר, המתמחה בחקר האדריכלות הירושלמית ותיעודה. מקורו של השם מוסררה, מסביר קרויאנקר, במילה הערבית מצרארה, שפירושה שופעת חינניות. רוב בתי השכונה דומים זה לזה, בנויים בצפיפות ושוכנים בסמטאות צרות. מרבית הבתים מאופיינים בשתי קומות, גגות רעפים וכניסות מפוארות המעוטרות בקשתות מסוגננות ובאבני ראשה. הסורגים והמעקות עשויים ברזל עם עיטורים ופיתוחים מסוגננים, ובחלק מן הבתים משמש גרם המדרגות החיצוני כאלמנט ארכיטקטוני המככב בחזית הראשית של הבניין.

בתולדות מוסררה ניתן להבחין בשלוש תקופות עיקריות. משנות ה-80 של המאה ה-19 עד מלחמת העצמאות ב-1948 נבנתה השכונה על ידי משפחות ערביות מבוססות (מוסלמיות ונוצריות), שהתגוררו בה בתנאי רווחה, שפע ועושר.

מ-1948 עד 1967 היתה זו שכונת גבול בעיר חצויה. תקופה זו מאופיינת בהרס, הזנחה ומצוקה, שנבעו מהשינוי במעמדה של מוסררה, שמצאה את עצמה על קו התפר בין שני חלקי העיר. רבים מבתי השכונה נהרסו במלחמת העצמאות, התושבים הערבים נטשו, ומשפחות של עולים חדשים (מצפון-אפריקה, עיראק ואיראן) נכנסו לבתים הנטושים והתגוררו בהם בצפיפות, בתנאי-דיור קשים, כשכמה משפחות חולקות מטבח אחד ושירותים משותפים. תוספות הבנייה המאולתרות, שנועדו להקל על מצוקת הדיור, פגעו קשות באופי הייחודי והארכיטקטוני של הבתים. באותם ימים נבנו כאן גם שיכונים ציבוריים גדולים ובנייני רכבת ארוכים, שונים בצורתם ובאופיים משאר בתי מוסררה, שהפכה בהדרגה לשכונת מצוקה.

בין 1967 ל-2000 עברה השכונה תהליך התחדשות ושיקום. אחרי מלחמת ששת הימים ואיחודה מחדש של ירושלים, העמיקו הפערים החברתיים בעיר על רקע הקמת השכונות החדשות. תנועת הפנתרים השחורים, שצמחה כאן בראשית שנות ה-70, כביטוי למצוקה החברתית והכלכלית הקשה של השכונה, תרמה לא מעט לתהליך השיקום והשימור. זעקתה של התנועה ומאבקה הבלתי מתפשר הניעו את הרשויות לעשות מעשה. משאבים מיוחדים הוקצו למטרה זו, תוך שיתוף התושבים בתהליך. הבניינים הציבוריים עוצבו מחדש, הגינות שופצו, המדרכות והסמטאות רוצפו, שילוט חדש הותקן, תאורת הרחוב שופרה ומשפחות רבות קיבלו סיוע כספי ועזרה בתכנון מחדש של הדירות. תושבים משכונות אחרות, משכבות סוציו-אקונומיות מבוססות יותר, החלו לפזול אל השכונה, שהפכה לאטרקטיבית, ואף רכשו בה דירות מגורים מתוך הכרה בערך הארכיטקטוני והציורי שלה. היום מתגוררים במוסררה תושבים ותיקים וחדשים, שאינם מסתירים את חששם מפני תהליך ההתחרדות ההדרגתי המתרחש כאן, אולי בשל הקירבה הפיזית לשכונות חרדיות סמוכות (מאה שערים למשל) ואולי משום שהתהליך מתרחש בעיר כולה.

חזור למעלה
סיפורי בתים

התחלנו את הסיור הרגלי ברחוב העח, ממנו המשכנו לרחובות דניאל, חולדה הנביאה, נתן הנביא ורחוב משמרות. סיימנו בהליכה לאורך רחוב שבטי ישראל, כשלאורך המסלול כולו הפנה האדריכל דוד קרויאנקר את תשומת ליבנו לפרטים קטנים ולאלמנטים ארכיטקטוניים ייחודיים. שלט רחוב מקרמיקה ברחוב

העח 2: במסגרת פרויקט שיקום השכונה הוצבו כאן שלטי רחוב מקרמיקה מזוגגת, דוגמת שלטי הקרמיקה שהציב השלטון הבריטי ברחובות ירושלים בתקופת המנדט. אגב, רחוב העח מנציח את 78 אנשי האוניברסיטה העברית ובית-החולים הדסה שעלו בשנת 1948 להר הצופים בשיירת משוריינים ונרצחו על ידי ערבים שארבו להם.

ארבעה בתים אופייניים שנבנו בראשית ימיה של השכונה ברחוב העח 7 ,6 ,5 ,3: תאריכי הבנייה של כל בניין מופיעים בכניסה, לעיתים בספרות ערביות, על הסורגים שמעל הדלת או על אבן הראשה (האבן העליונה של הקשת). הבתים נבנו בין 1880 ל-1918.

רחוב העח 8: שלט אבן, שנותר מתקופת המנדט ומתנוסס על אחד הקירות, מספר על דייר חשוב שהתגורר כאן - המנתח ורופא השיניים ד"ר ט' שאעורה. עוד עדות לכך שתושבים ערבים משכילים ועשירים התגוררו כאן בתנאי רווחה, מרביתם בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, עורכי-דין, מהנדסים, מורים ואנשי עסקים.

רחוב העח 9, מרכז אמנות ירושלים: בניין דו-קומתי המאופיין בקשתות וכניסה מפוארת. שנים רבות היה הבניין נטוש, ומאז 1986 מתקיימים בו חוגי לימוד וסדנאות לבני נוער ומבוגרים בתחומי האמנות השונים. מהקומה העליונה של הבניין נשקף נוף מרהיב של חומות העיר העתיקה וכיפת הסלע הזהובה.

בית החלונות ברחוב העח 16: נבנה ב-1911 כמבנה דו-קומתי, סימטרי, כשהחזית האחורית שלו מאופיינת בחלונות רבים בגדלים שונים ובמיקומים משתנים. בקומת הקרקע של הבניין פועל המרכז למוזיקה ומחול קלאסי של תרבות המזרח. מאחורי בית החלונות בולטת בייחודה כיכר עצי הזית שתכנן האדריכל יונתן שילוני.

המנזר ובית-הספר של האחיות הסאלזיאניות ברחוב העח 18: מאחורי שער הברזל הגבוה, הנעול בדרך כלל, מסתתרת קבוצת בניינים מרהיבים ביופיים וביניהם חצר פנימית גדולה ומרשימה. אלה משרתים את המסדר הסאלזיאני הפעיל בישראל מסוף המאה ה-19.

מתגוררות כאן כמה נזירות, ואחד המבנים משמש כאכסניה לצליינים ולסטודנטים ערבים. בחומת האבן המקיפה את המיתחם ניתן למצוא עדויות המספרות על עברה של השכונה, כמו עמדת בטון עם חריר ירי, או כתובת דהויה גדולה, הפנתרים השחורים, שנכתבה כאן בשנת 1971 על ידי ראובן אברג'יל, ממנהיגי התנועה.

בית שטרויס, רחוב העח 20: אחד הבתים היהודיים היחידים בשכונה שנבנו בסוף המאה ה-19. עד שניזוק וננטש במלחמת העצמאות, היו בו 30 דירות מגורים, בית כנסת ובית מדרש. בשנות ה-90 שופץ הבניין והיום הוא משמש משכנה של ישיבת לב ירושלים.

רחוב נתן הנביא 7: בית דו-קומתי טיפוסי, מוקף חומה, עם גג רעפים ואלמנט כניסה מפואר. הבית נבנה בשנת 1896, ועל כך מעידה הכתובת מעל דלת הכניסה. הבית שופץ בקפידה ומשמש למגורים.

רחוב חולדה הנביאה 1: בניין ששימש את הקונסוליה הפולנית בשנות ה-30, מאופיין גם הוא באלמנט כניסה מפואר. הסמטה הצרה והציורית מיועדת להולכי רגל בלבד ומחברת את רחוב נתן הנביא עם רחוב הלני המלכה. גם כאן ניתן לראות שלטי רחוב מאריחי קרמיקה בסגנון דומה לשלטים של תקופת המנדט.

בית המדרגות ברחוב דניאל 3: בית דו-קומתי, חריג בנוף השכונה, בנוי משני אגפים עם גרם מדרגות חיצוני המקשר ומחבר ביניהם.

כנסיית סנט פאול, רחוב שבטי ישראל 32: נבנתה בשנת 1873 על-ידי הכנסייה האנגליקנית, לפי תכנון של האדריכל הגרמני

קונרד שיק. צורת הבניין והאלמנטים שבו מלמדים על סגנון בנייה ניאו-רומנסקי. לבניין שתי דלתות כניסה מודגשות בגמלונים מחודדים ומעליהם צלב מסוגנן. מגדל פעמונים קטן מתנוסס על הגג בחזית הקדמית, ותומכות עץ מגולפות מעטרות את שוליו של גג הרעפים.

בניין ציורי ברחוב שבטי ישראל 23: שימש בעבר את המרכז הקהילתי של השכונה. נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19 ומעורר עניין רב מההיבט הארכיטקטוני, משום שנבנה בשלבים לאורך יותר מ-70 שנה. הבניין משלב בליטות ונסיגות של קשתות אבן, חלונות קמורים, מבנה כניסה מודגש וגגוני רעפים. שער הברזל שלו דומה בעיצובו לשער של כנסיית סנט פאול הנמצאת מעבר לכביש.

חזור למעלה
בית מחניים

בית מחניים, רחוב שבטי ישראל 34 פינת רחוב הנביאים: בניין מפואר שעבר גלגולים רבים, המלמדים לא מעט על ההיסטוריה של העיר ועל תולדות היישוב. היום משמש הבניין את המשכן הראשי של משרד החינוך והתרבות. לפני 115 שנה שימש מעון מגורים פרטי למשפחת הבנקאי האמיד יוהנס פרוטיגר, איש

עסקים שווייצרי פרוטסטנטי, שייסד בירושלים בנק פרטי, הקים שכונות יהודיות ונמנה עם עשירי העיר. הבית נבנה בשנת 1885, בסגנון ניאו קלאסי רנסנסי, ונחשב באותם ימים לאחד הבתים הגדולים והמפוארים ביותר בארץ.

הוא שימש את המשפחה הגדולה (14 ילדים היו לבני הזוג), את המטפלות והמשרתים. דיירי הבית התגוררו ב-40 חדרים, והיתה להם גינה גדולה עם בריכות נוי ושבילים מרוצפים. על הגג נבנתה מרפסת תצפית מגודרת, עם נוף מרהיב לכיוון העיר העתיקה. על התכנון היה מופקד האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל, מי שתכנן גם את הבניין הישן של בית החולים שערי צדק. אחרי שבנק פרוטיגר פשט את הרגל ב-1893, עבר הבית לידי הנושים, שמכרו אותו.

הבניין שימש במהלך השנים את בית הספר מיס לנדאו, שמוכר גם בשם אוולינה דה-רוטשילד. בימי מלחמת העולם הראשונה שימש הבית מרכז לחלוקת מזון, ציוד רפואי ובגדים. בשנים מסוימות תיפקד כבית-דירות להשכרה (מנחם אוסישקין התגורר בו בשכירות וגם ש"י

עגנון), ואחרי רעידת האדמה העזה בשנת 1927, כשנפגע ביתו של הנציב העליון הבריטי על הר הצופים, התבקשו אוסישקין והדיירים האחרים לצאת מבית מחניים, שהפך למשכנם של הנציבים העליונים למשך כמה שנים. מאז שנת 1949 משמש הבניין את משרד החינוך והתרבות.

עוד על מוסררה וסביבותיה בספר החדש של דוד קרויאנקר, "רחוב הנביאים, שכונת החבשים ושכונת מוסררה", הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי.

חזור למעלה
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סיור בשכונת מוסררה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ירושלים
    רוב בתי השכונה דומים זה לזה, בנויים בצפיפות ושוכנים בסמטאות צרות
    בית החלונות נבנה ב-1911, כשהחזית האחורית שלו מאופיינת בחלונות רבים בגדלים שונים ובמיקומים משתנים
    ynet ספיישל