שתף קטע נבחר

תאונות

רומן עירוני, צפוף וקלסטרופובי על אושר ותשוקה, התבגרות וזיקנה. פרק ראשון

דנה ישבה על כיסא בחדר האחות וחיכתה. האחות ישבה מולה, מאחורי השולחן, והעמידה פנים שהיא עסוקה. היא עיינה בניירות שלה וניסתה להיזכר אם יש לה טלפונים לעשות, משהו שיישמע חשוב או לפחות אמיתי, כי ידעה שהילדה תעלה בקלות על שיחה מפוברקת; אבל לא היה לה למי להתקשר, וכדי לא להיתקל במבטה של דנה, שלא התרומם מהרצפה ודווקא בגלל שהיה מושפל היה חודרני ומטריד כל-כך, לקחה עט והחלה לשרבט על הדפים שלה.
חצי שעה אחר-כך, כשיונתן לוריא בא לאסוף את בתו, לבוש במכנסי קורדרוי דהויים ובאותו ז'קט זמש חום שלבש בכל החורפים שעברו מאז נכנסה הילדה לכיתה א', בכל אותם הבקרים שהוזעק לחדר האחות, אחרי שליוותה את דנה ואביה לפרוזדור הרחב שהוביל לכניסה לבית הספר וחזרה לחדרה ושוב התיישבה מאחורי השולחן, הציצה בדפים שלה ומה שראתה שם כבר לא שעשע אותה אלא קצת הדאיג אותה: "יונתן לוריא," כתבה, שוב ושוב, כמו ילדה קטנה, ומילאה כך חצי עמוד. היא קינאה בילדה על הקרבה היומיומית לגבר הזה. היו פעמים, כשישבה אתה בחדר המנותק מהמולת בית הספר, המלא ריח יוד ופלסטרים, מדדה לה חום ודחפה מקל שטוח במורד הגרון שלה, שרצתה לשאול אותה על האיש שבבית הספר קראו לו "אבא של דנה", אבל היא העדיפה לחשוב עליו כעל יונתן לוריא, כי על אבא של דנה לא יכלה לפנטז.
הוא היה מנומס תמיד ושאל שאלות על מצב בריאותה של בתו, והקשיב בשקט, כשהמליצה לו איך לטפל בה, והאם, לדעתה, צריך הפעם ללכת לרופא כדי שירשום אנטיביוטיקה חדשה, או שדי במלאי שממילא יש להם בבית - היא ידעה מה יש להם בארון התרופות אבל רצתה לדעת יותר, ולמרות שידעה שאסור לה להחליט על דעת עצמה על טיפול כזה או אחר, תמיד חיפשה דרכים להאריך בשיחה עם יונתן, שנפרד ממנה בכניסה לבית הספר, מניח את כף ידו על כתפה של בתו שעמדה לידו עם המבט המושפל הזה שלה, ואמר: "אז שוב תודה, אסתי, ואני מקווה שלא נתראה יותר החורף."
אבל האחות ידעה שיתראו כי עקבה אחרי הילדה בהפסקות, בחצר או במסדרונות ההומים, שבחורף, כשהחלונות סגורים, עמד בהם ריח חמצמץ של לחם לח וגבינה ופירות שהזיעו בתוך שקיות, ואם תפסה אותה מושכת באף, אם עיניה ברקו באופן חשוד, מיד ניגשה אליה והצמידה כף יד למצחה ושאלה ברוך אם היא מרגישה טוב, ולפעמים גם מצאה הצדקה לצוות עליה, באותו רוך סמכותי, לבוא למדוד חום, ומכיוון שחום הוא דבר יחסי אבל במקרה של דנה אסור לקחת סיכונים, התקשרה, ללא היסוס, אבל עם פרפרים בבטן, ליונתן, שוכחת בכל פעם מחדש שעד שיגיע לאסוף את בתו, יעברו לפחות עשרים דקות שבהן תהיה כלואה עם הילדה בחדר.
דנה שתקה כל הדרך למכונית. היא צעדה מאחורי אביה, שהלך מהר, כמו תמיד, ובמיוחד כשהוטרד ממחשבותיו באמצע הבוקר, כאילו יש בהליכה הזאת משהו שיציל את חוט המחשבה שנקטע כבר - ויונתן ידע שנקטע מזמן - מקטיעה נוספת, ומשום ששגרת הטלפונים מחדר האחות כבר היתה חלק מחייו החדשים, מסלול מחשבה נפרד שהשתלב עכשיו בקלות וכמעט ללא הפרעה בנתיבים הסואנים של מחשבותיו האחרות, לא טרח להאט את קצב הליכתו, כפי שהיה עושה בהתחלה, אחרי שנירה, אחותה של אשתו המתה העירה לו בעדינות, אבל גם בעליונות של מי שמנסה להישמע משוכנעת שהוא פועל מתוך בורות, ולא מתוך חוסר אהבה, (כך או כך הוא נפגע אז מההערה שלה), שהוא הולך מהר מדי, שזה נראה כאילו הוא מנסה לברוח מהילדה, וכדי להמחיש פסעה גיסתו במהירות הלוך ושוב על השטיח בסלון, ואמרה שזה הדבר האחרון שהילדה צריכה עכשיו: לפחד שגם אביה ייעלם.
וגם דנה, שהיתה עכשיו בת עשר, כבר לא ניסתה להקל עליו או למצוא על מה לדבר אתו כשאסף אותה מבית הספר, עם הצמרמורות והנזלת והגרון הנפוח, או לפייס אותו על ההטרדות החוזרות האלה, שבגללן הוא לא עובד ולא מצליח לכתוב, כי ידעה שהכתיבה שלו סובלת גם היא מאיזו מחלה, שהחלה לפני שאמה מתה והחריפה אחר-כך. כשניסתה לדמיין מה אביה מרגיש כשהוא יושב מול המחשב בחדר העבודה הקטן הממוקם בין חדרו לחדרה, ולא מצליח לכתוב, חשבה על התכווצות השרירים ברגליים שהיתה מקבלת אחרי שיעורי ההתעמלות, שהיו משעממים אבל מתישים מכדי לאפשר זמן אמיתי למחשבות, ולכן שנאה אותם במיוחד. היא הכירה את הכאב אבל לא פחדה ממנו כי ידעה שהוא מופיע בהדרגה אבל נעלם בבת אחת, ותהתה אם זה גם מה שהוא מרגיש ואיפה, אולי בחזה כי שם היו נתקעים לה אגרופי כאב כשבכתה, או כשניסתה לא לבכות, ותהתה מה יקרה אם מה שיש לו לא יעבור, לא בהדרגה ולא בבת אחת, כי כבר הרבה זמן ראתה אותו יושב בתנוחה מכווצת מול המחשב, והפחיד אותה לחשוב שהוא עלול להפוך למשותק לצמיתות, כמו שקרה לאבא של ילדה אחת בכיתה כשהיה באימון בצבא, אבל במקרה של אביה השיתוק יהיה שונה, שיתוק נפשי וגרוע מהשיתוק של האבא האחר, שהיה אדם שמח ומצחיק וערך בהתנדבות מופעי קסמים בכיתה בכל מיני אירועים.
היא לא שאלה אותו על זה כי לא רצתה להדאיג אותו, ולא רצתה שידע שהיא יודעת, כי זה יעציב אותו עוד יותר, וגם הניחה שהוא מודע למצבו, ולפעמים עודדה את עצמה שהקיפאון רק נראה כמו שיתוק אבל יש בו תנועה סמויה שהיא עצמה לא יכולה להבחין בה כי היא צעירה מדי, ואולי כי היא בתו ויותר מדי קרובה אליו, בדיוק כפי שהוא לא שם לב למה שעובר עליה, ושדווקא בשעות שהוא לא זז הכתיבה משתוללת בראשו והוא פוחד שאם יזוז הכול יברח, והוא מחכה לרגע המתאים, אבל זכרה שכשהיתה קטנה, בת שלוש או ארבע, היתה עומדת מחוץ לדלת חדר העבודה שלו ושומעת את התקתוקים המהירים על המקלדת, ולפעמים גם את גלגלי הכיסא המשרדי נעים קדימה ואחורה על הרצפה, ואמה היתה אומרת לה לא לשחק שם כדי לא להפריע לאבא בכתיבה, וכך למדה שהכתיבה היא רעש של תקתוקים וגלגלים, ובמשך הזמן למדה אמה שהמשחק שהילדה משחקת בו הוא להאזין לכתיבתו של אביה והרשתה לה לעמוד ליד הדלת ובלבד שלא תרעיש.
רעש מכל סוג שהוא היה מוציא את יונתן מדעתו, חוץ מהרעש שהוא עצמו עשה: בנוסף לרחשי הכתיבה שלו היה גם הרעש שעשה כשהסתובב בדירה, חסר מנוחה בין פסקאות, מאזין למוסיקה קלאסית, יוצא ונכנס לחדר העבודה שלו, מנמיך ומגביר את הווליום במערכת בהתאם לאיך הלך לו: את ההשראה אפשר היה לשמוע בדציבלים הגבוהים, יום רע תמיד היה שקט יותר, וככל שהרעיש יותר הן ידעו שהוא במצב-רוח טוב יותר וזה שימח גם אותן. אבל אמה גם אמרה הרבה פעמים: "אנשים משתנים," וזה מה שנתן לה עכשיו תקווה שאולי הדברים התחלפו אצלו, עובדה שבשנים האחרונות הוא גם דיבר יותר בשקט, וגם היא, ובישל ואכל בשקט, וגם היא, וכל מה שעשה עשה בשקט, אפילו הנהיגה שלו נהיתה שקטה יותר, הוא לא קילל אף אחד, לא התעצבן, ולכן זה נראה לה הגיוני שאת הספר שהחל לכתוב לפני חמש שנים, הוא יכתוב עכשיו בדממה מוחלטת.
וכשהמורות בבית הספר והורים של ילדים בכיתה שאלו אם אבא כבר עובד על ספר חדש, אמרה שכן, למרות שידעה לפי הטון שלהם שלא הספר מעניין אותם אלא איך הוא מסתדר בלי אישה, והאחות שאלה כמה פעמים, כשבדקה אותה, אם היא יודעת על מה הספר, אם זה שוב רומן, כמו שני הקודמים, ודנה אמרה שהיא חושבת שכן, והאחות אמרה: נו, בת של סופר כבר יודעת מה זה רומן, ודנה אמרה: כן, והאחות אמרה: הוא בטח לא מספר לאף אחד על מה הוא כותב, בטח גם לך לא, ודנה אמרה: לי דווקא כן, והאחות אמרה: אביך לא אוהב לדבר הרבה, נכון? ודנה שתקה, והאחות חייכה ואמרה, כאילו לעצמה: אביך קנאי לפרטיות שלו, ודנה חשבה על המילה "אביך", שמצד אחד לא הזכירה בכלל את אביה, ומצד שני תיארה מזג אוויר שדמה למצבו.
הוא לא סיפר לה על מה הוא עובד והיא גם לא שאלה, כי עכשיו כבר היתה ביניהם הבנה שלקח להם ארבע שנים לבנות והיא פחדה שתיהרס. היא קראה פעם במדור העצות בעיתון שכשאוהבים מישהו לא שואלים יותר מדי שאלות, עובדה שגם הוא לא שאל אותה שאלות, חוץ מהדברים ההכרחיים. זו היתה הבנה דו-סטרית וגם כביש ללא מוצא של אלמן צעיר שידע שלא יוכל למנוע מבתו בת העשר את מה שכבר קרה לה, ושל ילדה מודאגת שרצתה להבין את אביה השקט שחגג בסתיו את יום-הולדתו הארבעים וחמש והרשה לה לקחת אותו, על חשבונה, עם דמי הכיס שאספה, לסרט וארוחת ערב בפיצריה בקניון.

מתוך "תאונות" מאת יעל הדיה, הוצא' עם עובד, 547 עמ'

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים