הרבה השתנה בתל-אביב, כמו בערים גדולות בעולם כולו, מאז פרוץ מגפת הקורונה. העיר, שגם כך סבלה מההשלכות של עבודות החפירה של הרכבת הקלה, שינתה את פניה ונעשתה נגישה וידידותית פחות, הן לתושביה והן לבאים מן החוץ לבקר בה. אבל יש בה גם לא מעט דברים שנותרו ללא שינוי, ואחד מהם הוא קסמה של שכונת נווה צדק ההיסטורית. ברחובות הצרים ובין הבתים הישנים והיפים עדיין אפשר לשוטט ולהרגיש כאילו השנה היא 2019 ועולם כמנהגו נוהג.
באחד הרחובות הצרים האלה שוכן ביתה של משפחה עם ארבעה ילדים קטנים, בגילי בית ספר יסודי ומטה. "זהו בית בעל שתי חזיתות, קדמית ואחורית, הפונות אל רחובותיה השקטים והצרים של שכונת נווה צדק ההיסטורית", מספרת האדריכלית דנה אוברזון, שעיצבה את חללי הפנים של הבית עבור בני המשפחה. "הבית המקורי, בעל שתי קומות, נבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת והוכרז כמבנה לשימור בתוכנית לשימור מבנים ואתרים של עיריית תל-אביב. את התכנון האדריכלי של הבית ביצעה האדריכלית מירב גלן. אני נכנסתי לתמונה בשלב התכנון המפורט של חללי הפנים, בהמשך להיכרות מוקדמת שלי עם אם המשפחה לאחר שבניתי בית בירושלים עבור הוריה.
"מדובר בבית בעל מבנה טורי שמצוי בחלקים רבים באירופה, וככזה יש לו שתי חזיתות בת שבעה מטרים כל אחת, וכל אחת מהן פונה אל הרחוב. שני הקירות הנוספים הם קירות 'עיוורים' שהבית חולק עם הבתים הצמודים לו, ומטבע הדברים אין בהם חלונות כלל. לכן ההתמודדות המרכזית פה הייתה עם הצורך להחדיר אור לפנים הבית, בעיה שנפתרה על ידי האדריכלית מירב גלן באמצעות יצירה של פטיו במרכזו בין החלק הישן של הבית לחלק החדש".
בית עם תשוקה
בכניסה הקדמית לבית, מצד הסלון, תלויה תמונה של הבית המקורי. "הבית היה נטוש שנים רבות ונמצא במצב של הזנחה", מתארת אוברזון, "עם זאת לא היה קשה לזהות את הייחוד שבפריטי האדריכלות שהצליחו להשתמר, במסגרות של הדלתות והחלונות ובריצופים השונים. החזית הקדמית של הבית שומרה, כולל הפתחים שהיו בה, וכך גם המרפסת המקיפה את יחידת ההורים שבקומה הראשונה. במסגרת השיפוץ נוספה לבית קומת מרתף שנחפרה מתחת לקומת הרחוב, והבית הורחב בחלקו האחורי. החזית האחורית נמצאת בקו אפס לרחוב, בדומה לחזיתות ברוח הסגנון הבינלאומי שאליו השתייך הבית המקורי".
מהכניסה מגיעים מיד אל הסלון המרוצף במרצפות בטון מצוירות בקווים גאומטריים בגוני ורוד-ניוד ובז'. "המרצפות עוצבו במיוחד בידי הסטודיו, בהשראת התקופה שבה נבנה הבית", מספרת אוברזון. "בחירת הגוונים והדוגמאות הגאומטריות של האריחים היא פרשנות עכשווית למרצפות הבטון המעוטרות של פעם".
הרהיטים נקנו ברובם בחנות "הביטאט" וחברו אל ארון שקוף ודלפק בר שהביאו איתם בני הזוג מביתם הקודם. "רוב הרהיטים בבית הזה נקנו בזמן השיפוץ, אבל היה לי חשוב לחבר ריהוט מסגנונות שונים וליצור תחושה מרובדת ולא חד-ממדית. אני לא מאמינה בלמחוק את העבר של הלקוחות ולייצר משהו מאה אחוז חדש, אלא בבתים שהם אוסף של ישן וחדש, של סגנונות שונים שנבנים באמצעות תהליך אוצרוּת של ריהוט. אני חושבת שבית צריך להניע אותך רגשית, ולטעמי בתים סופר מושלמים, שהכל מתאים בהם בצורה קיצונית, פחות עושים את זה".
18 צפייה בגלריה
המעבר מהסלון למטבח מתבצע דרך המסדרון או דרך הפטיו, שמתפקד כחלק אינטגרלי מהבית כשמזג האוויר מאפשר זאת
(צילום: עמית גרון)
הסלון צמוד אל הפטיו ומופרד ממנו באמצעות ויטרינות ממוסגרות בפרופיל בלגי שחור דק. כשמזג האוויר יפה ודלתות הזכוכית נפתחות, הוא משמש כחלק אינטגרלי מחלל הבית. לצד הפטיו מסדרון ובו גרם מדרגות וספרייה גדולה מעץ אלון, שמלווה אותו לאורך כל קומות הבית. "הספרייה משובצת בפריטים של בעלי הבית, שמאוד אוהבים אמנות", אומרת אוברזון. "ככל שעולים במדרגות אופי הפריטים משתנה ותואם את השימושים של אותה קומה. בקומות של חדרי הילדים, למשל, הצבתי את הבגד הראשון של כל אחד מהם, שהוריהם מסגרו. העלייה והירידה לצד ספרים, חפצי אמנות ותמונות משפחתיות הופכת את המדרגות מחלל מעבר למקום של שהות.
18 צפייה בגלריה
מבט מהפטיו אל גרם המדרגות והספרייה שמטפסים יחד מקומת המרתף ועד לגג
(צילום: עמית גרון)
"בתהליך התכנון דמיינו איך בני הבית עוצרים בדרך למטבח, שולפים ספר בישול מהספרייה או נהנים מזיכרונות של תמונות משפחתיות בדרכם אל החדרים בסופו של יום. בכלל, הבית אינו מודרני שהכל בו יושב מאחורי קופסאות וקירות ומבחוץ נראה מושלם. אני מאמינה שלבית אסור להיות מושלם, צריכים להיות בו חיים שאפשר לראותם ולחוש בהם. הבית הזה הוא בית עם תשוקה, ואני חושבת שרואים אותה כשמסתכלים עליו".
הכניסה האחורית לבית מובילה אל המטבח, שבצדו האחד ארונות לכל גובה הקיר ובשני אי גדול במיוחד, מחופה בגרניט פורצלן. רוב העבודה במטבח מתבצעת על האי, כשהמבשלים מביטים אל שני שולחנות האוכל המקבילים אליו, שאותם אפשר להפריד או לחבר לפי הצורך. "אין כאן פינת אוכל נפרדת עם שולחן לארוחות פורמליות", מפרטת אוברזון. "מי שבא לאכול אוכל במטבח, ככה שמי שמבשל לא נמצא בעונש, וכל בני הבית יכולים לבלות יחד. מסביב לשולחנות הצבתי כיסאות שכולם עשויים מאותו חומר – עץ אלון מובהר – אבל שונים בעיצובם. כמות גדולה של כיסאות זהים יוצרת לטעמי אווירה פורמלית ורצינית מדי, ואילו ערבוב של כיסאות יוצר תחושה של נוחות".
18 צפייה בגלריה
שולחנות האוכל הגדולים נמצאים במטבח במקביל לאי ולא בחלל פורמלי נפרד
(צילום: עמית גרון)
במקביל לשולחנות האוכל, מן הצד השני, הציבה אוברזון ספסל גדול ומרופד. "בעלת הבית כל הזמן אמרה לי שלא משנה איפה היא, בגלל שהילדים קטנים בסופו של דבר כולם יהיו איתה וסביבה. לכן הצבנו במטבח ספסל גדול ולצדו שני שולחנות קטנים. הילדים יושבים שם להכין שיעורים או שוכבים על הספסל ומקשקשים עם אמם. ככה מתאפשרות צורות שונות של ישיבה עם אופי מעט יותר סלוני בתוך המטבח, ונפתחת דרך חדשה להתייחסות לחלל".
המחיר של לב העיר
גרם המדרגות הראשי, העשוי טראצו שחור ולו מעקה ברזל שעוצב בהשראת המעקה המקורי שהיה בבית, מוביל כלפי מטה אל קומת המרתף הגדולה. כאן נמצאים חדר הקרנה, חדר אירוח, חדר עבודה וחלל משותף לכל אלה במרכז. המדרגות מובילות כלפי מעלה לקומות המגורים המחופות בפרקט. בראשונה חדר מאסטר להורים וחדרים לשניים מהילדים, בשנייה חדרים לשני ילדים נוספים. למעלה, על הגג, בריכת שכשוך קטנה המשקיפה אל נופיה הקסומים של השכונה. "זה לא קליל לטפס לגבהים כאלה בתוך הבית", מודה אוברזון, "אבל זה המחיר של החיים בבית בלב העיר. המגרש שגודלו מצומצם מאפשר הגדלה של השטח לגובה בלבד, ולא לרוחב, והדיירים עולים ויורדים כמו בטאון האוס לונדוני.
"אני מאוד אוהבת את הפרויקט הזה", היא מסכמת, "גם בגלל התחושה האקלקטית שנוצרה בו וגם בגלל המקומיות שלו – זה לא בית שאפשר לקחת ולשים במקום אחר. הוא חלק מנווה צדק אבל עם זאת יש בו משהו יחסית סוער מבחינת עיצוב הפנים, בגלל הבחירות והחיבורים בין הסגנונות השונים. זה גם בית שנוצר בו דיאלוג מעניין במיוחד ביני לבין הלקוחה. התחברנו מתוך תפיסה משותפת של מהות הבית. אני מאמינה גדולה במונח HOME במקום HOUSE, ואני מקווה שזה משתקף בבית שלפנינו".
