דברים שרואים מניו יורק

התערוכה 'מוסררה-ניו יורק', הנפתחת השבוע בבית הספר הירושלמי לצילום והדמיה מוסררה, מותחת קו ישיר בין שבעה צלמים ישראלים המתנדנדים בעבודתם ובחייהם בין ה'תפוח הגדול' לבין המוסד הירושלמי. אבי סבג, מנהל בית הספר ואוצר התערוכה: "בבית הספר הזה ובשכונה הזאת יש הצטלבות של זהויות, ובכך יש בה קווי דמיון לעיר ניו יורק".

סבג, המקיים שנים ארוכות קשר עם האמנים המציגים בתערוכה, הופתע מהעבודות ששלחו לו הצלמים הישראלים-ניו יורקרים: "הפתיע אותי שרבים מהאמנים המציגים בחרו לשלוח לתערוכה תמונות העוסקות בדימויי הגוף. אני ציפיתי שהם ישלחו תמונות רבות של נופים, אבל אולי בעקבות הניתוק מהארץ, מהמקום המוכר, גוף האדם הופך מעין בית ההולך איתו ממקום למקום, אף על פי שהגוף בהכרח מתכלה. בחלק מהעבודות מופיעים דימויי גוף המטופלים בזהירות מירבית ומבחינים בהם בכמיהה למשפחתיות ולחום, העומדים בניגוד לבדידות ולניכור של העיר ניו יורק עצמה.

משהו קורה לזהותם של האמנים בניו יורק הזאת. בתמונות רואים שנוכחותה של העיר הגדולה מערפלת קצת את האמנים והזהות הישראלית שלהם משתנה בהתאם".

מה ניסית לבדוק בתערוכה?

"התערוכה מנסה לבדוק איך כל אחד מהיוצרים בוחן דרך צילומיו את מציאות חייו במקום אחר, מתוך ריחוק וקרבה לישראל. כך עולות שאלות של זהות הנמצאת, בגלל המקום הזר, בבחינה מתמדת. הם שואלים מי אני? איפה הבית שלי? הם בגלות, בניו יורק מרצון, אך ממשיכים לחוש מחוברים לתרבות ולשורשים של הישראליות שלהם".

עירום משפחתי

למרות הגעגועים לישראל המציפים את האמנים, איש מהם אינו חושב על חזרה מיידית ארצה, ונראה שאף לא אחד מהם יגיע לתערוכה שתוצג במשך חודש ימים. אך הסתגלותם היחסית למקומם החדש אינה מקלה עליהם את חייהם ואת עבודתם האמנותית בנכר. עבודותיה של אלינור קרוצ'י (31), שנולדה וגדלה בירושלים, מתמקדות בצילומים של בני משפחתה, והיא חשה "קרועה מבפנים" עקב הקושי לחיות הרחק מושא צילומיה. קרוצ'י, שלקחה בכיתה י' קורס בבית הספר מוסררה, מספרת שהעיסוק שלה בצילום החל שם. "עד שהגעתי למוסררה ניגנתי פסנתר ולמדתי משחק ולא הייתי בהם הברקה גדולה. אבי סבג, שהיה המורה שלי בקורס, הגיב בצורה מאד חיובית לעבודות שלי ובעקבות זאת החלטתי להפוך לצלמת".

קרוצ'י, היוצרת בצילומיה מעין מעבדת זהות פסיכולוגיסטית, שבתוכה היא בוחנת לעיתים איסורים חברתיים כמו עירום בתוך המשפחה בין אב לבת ובין אם לבן, מנסה בעבודתה ליצור מעין הצלבויות מטרידות מאיימות על הטאבו החברתי.

עבודותיה האינטימיות-פרובוקטיביות הוצגו בתערוכות יחיד בגרמניה, בצ'כיה, בישראל ובארצות הברית ואף סוקרו בהרחבה בעיתונים כמו 'ווג', 'ביג-מגזין', 'ניוזוויק' ו'ניו יורק מגזין'.

קרוצ'י עצמה מתקשה לזהות את הפרובוקטיביות, שהצופים והמבקרים מייחסים לתצלומיה. "אני חושבת שאני מאד עדינה ורכה בצילומים שלי. אני חושבת שהסיטואציות שאני מצלמת הן לא רק חיוביות, יש בהן כל מיני רבדים, אבל בסך הכל אני באה ממקום עדין".

כבר שמונה שנים חיה קרוצ'י בניו יורק, אך היא מודה שלמרות ההצלחה המקצועית לה היא זוכה, השהייה מחוץ לארץ גורמת לה לצלם פחות. "זה בגלל שהכל פה נורא שונה. אפילו אור השמש של ניו יורק הוא אחר מאשר אור שמחמם אותנו בישראל".

אבל את ממילא מצלמת תמונות אינטימיות בתוך הבית.

"זה נכון, אבל גם בתוך הבית אני משתמשת בתאורת השמש הנכנסת מהחלון. כצלמת אני רגישה ומודעת יותר לאור, ובארץ האור חזק יותר מהאור בניו יורק, שבה הוא רך יותר ומפוזר יותר. העובדה שכאן חסרה לי משפחתי, שרק אותה אני נוהגת לצלם, גרמה לי ליצור צילום שהוא יותר בודד, צילומים רק שלי ושל בעלי ערן. הצילומים מתרחבים רק כשהמשפחה מגיעה לביקור, ואז שוב יש לי הזדמנות לצלם את כולם יחד".

אוצר התערוכה, אבי סבג, ציפה לראות צילומי נוף וקיבל מכם, לדבריו, תמונות גוף.

"כשרק הגעתי לניו יורק לא היה לי מה לצלם וזה צמצם אותי. לכן התחלתי לעשות תמונות קלוז אפ. באמצעות המצלמה התקרבתי יותר לגוף שלי ולגוף של בעלי. ההתמקדות הזאת אינה מבחירה אלא מכורח. ניו יורק לא השאירה לי כל כך מה לצלם ומאד התרוקנתי כאן, כי אני בדרך כלל מצלמת את המוכר לי: רק משפחה, אפילו לא חברים".

לא היה לך קשה להתנתק מהמשפחתיות, התופסת מקום מרכזי בעבודות שלך, ולעבור לניו יורק?

"בגלל הקשר החזק שיש לי למשפחה, קשר שאותו אפשר לראות גם בתמונות שאני עושה, היה לי קשה להגיע להחלטה לעזוב את הארץ לטובת ארצות הברית. גם כשבאתי לפה לא התכוונתי להישאר, אבל דווקא המשפחה היא זאת שעודדה אותי לכך. לאט לאט עברתי תהליך של הסתגלות מסוימת ואפילו התחלתי להתאהב קצת בקסמים שהעיר ניו יורק והאנשים שבה מספקים לי. היום אני קרועה בין השהייה בניו יורק לבין הגעגועים הביתה, לישראל ובעיקר למשפחה. קשה לי שהם אינם איתי כשאני צריכה אותם, ואני לא יכולה להיות איתם כשהם צריכים אותי".

איפה את מציגה היום?

"בעוד חודש אני נוסעת ללונדון, עשיתי פרויקט לתערוכה שמציגה שם בנושא הגוף. במקביל יש לי תערוכה נוספת, שאני מתכוננת אליה והיא עומדת להיות מוצגת בגלריה פרטית בלונדון".

לא אותה אמריקה

ירון רוזנר, שנולד בחיפה, הגיע לניו יורק לאחר שהייה בת חמש שנים בפריז אך למרות זאת הוא חש קשר הדוק לירושלים, לשכונת מוסררה ולבית הספר לצילום שבה. "הקשר לבית הספר", אומר רוזנר, "נוצר בעקבות ספר עבודות שהוצאתי, ואבי סבג, שראה אותו, הציע לי להשתתף בתערוכת זיכרון למורה שלי בחיפה, מורל דופלר ז"ל, שלימד גם במוסררה ונהרג בפיגוע בנהריה. בעקבות עבודתי לתערוכה הזאת הוזמנתי להצטרף לתערוכה 'מוסררה-ניו יורק'. מעבר לתערוכה הקבוצתית מתוכננת לי בבית הספר גם תערוכת יחיד המוקדשת כולה לנושא הזיכרון".

מה אתה מציג בתערוכה?

"שלחתי לתערוכה צילומים העוסקים בדברים מפה, שלא ראיתי אף פעם בישראל. למשל, סדרה של חיות דרוסות על הכביש. אני מדבר גם על כמות וגם על איכות. כי בכבישים מחוץ לניו יורק אתה רואה כמויות של חיות דרוסות שלא ראיתי בארץ וסוגים של חיות שלא נתקלים בהן בישראל כמו צבאים. בשבילי זה היה ועדיין מפתיע לצאת מגושי הבטון של ניו יורק ולראות את כל ג'ונגל החיות הלא מוכרות דרוסות על הכבישים. היו גם תמונות, שחלקן יוצגו בתערוכה, שבהן מצאתי דברים שדווקא הזכירו לי את הארץ, כמו למשל אזורים חקלאיים מחוץ לניו יורק. באזורים אלו יש עשרות אסמי תבואה מתפרקים, שמאד הזכירו לי את מאות הדונמים של הפרדסים העקורים בישראל. ראיתי בכך הקבלה בין פשיטת הרגל החקלאית בארץ לבין זו בארצות הברית".

אחרי שהייה כל כך ארוכה מחוץ לישראל אתה כבר מרגיש אמריקני?

"אני חושב שאני מנסה, באמצעות הצילומים שלי, לסמן לעצמי טריטוריה חדשה. לשם כך אני בוחר לצלם דברים שיש לי פה בניו יורק ואין לי בישראל, ולהפך. למשל כמות הכנסיות ומוסדות הדת בניו יורק היא ענקית, ומאז אסון התאומים גם כמות דגלי הלאום עלתה פלאים. אפילו ביום העצמאות בישראל לא ראיתי כמות כזו של דגלים. מכך למדתי שארצות הברית אינה מה שחשבתי עליה בזמן שהסתכלתי עליה מהארץ. כל הסמלים האלה הראו לי שזו מדינה מאד כוחנית, שיש בה המון פטריוטיזם, היא גם מאד דתית ושוביניסטית".

איך ראיתי אותה מבחוץ?

"כשהייתי בישראל ראיתי את ארצות הברית כדמוקרטיה הגדולה. השהייה והתבוננות על הדברים פה הראו לי מציאות אחרת, שאותה אני מנסה לתעד ולהציג".

אילו תערוכות נוספות מצפות לך?

"חוץ מתערוכת יחיד בארץ, אני עובד כרגע גם על תערוכת יחיד שתהיה לי בגרמניה, שבה אני מציג צילומים הקשורים לאסוציאציות שיש לי מהשואה".

למרות הגעגועים, גם רוזנר אינו מתכנן לחזור לחיות בארץ. "יש לי געגועים לנוף הישראלי המדברי. זה מתבטא לא רק בחיים האישיים שלי או בצילום. התחלתי, למשל, להדליק נרות ביום שישי כדי להתקרב לארץ ולזהות היהודית שלי. זה לא אומר שאני רוצה לחזור, אני יודע שזה כמו געגוע לילדות. זה געגוע למשהו שכבר לא יחזור יותר. זה כמו שאתה מסתובב עם זיכרון של טעם אפרסקים שאכלת בילדות. אני יודע שיש סיכוי רב שאם אוכל אותם היום, זה לא יהיה הטעם החי בדמיון שלי".

מפה על הגוף

בתערוכה יוכל הקהל גם להתרשם מעבודתו של אמן הצילום מאיר גל שעזב את ישראל כבר ב-81'. גל שנחשב אמן פוליטי-ביקורתי הטביע על גופו את מפת המדינה. אביגיל שימל הירושלמית לשעבר, מציגה בתערוכה נופים בתנועה שצולמו דרך אניות, רכבות ומטוסים. הטכניקה של שימל מעניקה לצופה תחושה של היעלמות והתפוגגות. יונה פרידמן בוחן באמצעות צילומיו את כמיהתו לירושלים המזרחית ולריחות האותנטיים של ההל והקפה המציפים אותו בביקוריו בשוק הרוכלים בשער שכם, סמוך למוסררה. שרון גל מציגה צילומים מהסביבה הביתית בניו יורק, וטלי רוזנר מנסה להדגיש את זהותה הישראלית באמצעות צילומי גוף של דמויות, שהן ספק גבר ספק אישה.