חסינות – על מה ולמה?

ראשיתה של החסינות הציבורית הינה בימים עברו בהן עמדה החסינות למונרך (המלך) ולפקידיו. הגישה המקובלת היתה אז כי מעמדו של המונרך הינו "מעל החוק", כי המונרך או השלטון "אינו יכול להרע" או כי מי שמחוקק את החוק אינו יכול להיות כפוף לו. מובן מאליו הוא כי את המדינה באותה תקופה לא ניתן היה לתבוע אזרחית (לפיצוי כספי למשל).

בחוק הישראלי כיום, כמו גם במדינות נאורות אחרות, בוטלה מירב החסינות שעמדה למדינה ואין לרוב מניעה לתבוע את רשויותיה השונות גם בתביעות אזרחיות. הבעיה היא ש"ספיחים" שונים מאותה תקופה קודמת נותרו עד היום בחקיקה הישראלית: החל בחסינות חברי-כנסת (המחוקק), דרך חסינות שופטים ופקידי ציבור וכלה בחסינות תאגידים ציבוריים (כגון בזק, רשות הדואר, רכבת ישראל, חברת החשמל ועוד). מה הרציונל האמיתי להמשך קיומן של אותן חסינויות? לא ברור.

החסינות המוענקת לחברי-כנסת משמשת, כך נראה, מזה זמן רב, למעשים בלתי ראויים ובלתי כשרים וספק רב אם אלה ראויים לחסינות נרחבת יותר מזו המוענקת לאזרחי המדינה. אם תטענו כי על חברי-הכנסת להתבטא ללא מורא – אדרבא, ניתן יהיה להגביל את חסינותם לעוולות לשון הרע (הגם שלא ברור אוטומטית כי חבר-כנסת זכאי לחופש ביטוי העולה על החופש לו זכאי כל אזרח במדינה דמוקרטית ובין היתר אזרח המתמודד על משרת חבר-הכנסת.).

אבל האם באמת זקוקים אותם חברי-כנסת לחסינות גורפת כזו המוענקת להם? ספק רב. הנימוקים הקלושים המועלים להצדקת אותה חסינות (דוגמת הגנה מפני הכשלת תפקידם על-ידי רשויות שלטוניות אחרות) אינם ראויים והרושם המתעורר הוא כי המחוקק נטל לעצמו (או הותיר לעצמו...) חסינות שכזו רק מפני שהוא יכול.

גם הצדקתן של חסינויות השופטים, העומדות כמעט מעל לכל דיון ציבורי, אינה ברורה מאליה. מה הוא הדין ממנו כה חוששים השופטים אשר עלול להפריע להם בביצוע תפקידם? מדוע לא ישלם שופט על מחדליו ממש כמו כל בעל מקצוע אחר? האם שופט המנהל הליך נזיקין אזרחי אוחז בידו אחריות כבדה או רבה יותר מרופא כירורג או מחייל צה"ל למשל שחיי אדם בידיהם?

אם חוששת המדינה מהטרדת שופטיה על-ידי הליכים משפטיים לשם הטלת מורא עליהם על-ידי בעלי עניין, תעניק היא להם את ההגנה המשפטית המוענקת לכל עובד ציבור הנתבע בקשר לתפקידו. אבל מדוע לשחררם מכל אחריות?

גם פקידי הציבור והתאגידים הציבוריים זוכים לחסינות (או להגבלת אחריות) שזמנם פג זה מכבר. מה למשל ההיגיון בהגבלת אחריותן של רשות הדואר או בזק מפני נזק העלול להיגרם בשל התרשלותן? האם בתנאים של שוק פתוח ראוי הוא ליצור יתרון תחרותי בלתי הוגן לתאגידים אלה? האם ראוי הוא לפגוע בניזוק מרשלנותן על-ידי שלילת תרופותיו? האם זו היא הדרך להפוך תאגיד ציבורי לתחרותי ולגרום לו להתייעלות ולשיפור נורמות השירות? ספק רב.

נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן, הינן מיושנות, מיותרות ומזיקות. אותן חסינויות הינן קטליזטור לסיאוב שלטוני, להימנעות מעמידה בסטנדרטים מקצועיים ראויים ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים. ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקביליהם בשוק האזרחי.

המחבר הוא עו"ד, חבר וועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי-הדין. תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.