תורת הפאנץ' שליין

שני, חמש דקות לפני 18:00. פינת העישון מחוץ לאולפן של "הלילה עם ליאור שליין" לא נראית שונה מכל חדר מדרגות במשרד ממוצע. מצד אחד זוהר שטראוס שיונק בשקט את הסיגרייה האחרונה לפני שהוא נכנס להתראיין. מצד שני, ליאור שליין, חנוט בחליפה, משוטט אנה ואנה וממתין שיקראו לו להיכנס פנימה. אלמלא בחור גבוה שמחופש לטרומפלדור ממלמל לעצמו טקסטים משונים, על רקע האווירה הנינוחה הזו, אפשר היה לחשוב לרגע שנקלענו לאסיפת מנהלים בבנק למשכנתאות.

אבל מהר מאוד הכל משתנה: פתאום שליין פוסע פנימה ופוצח מיד במופע סטנד־אפ מאולתר: "אה, אתם מהצופים?", הוא מתקיל חבורת מתבגרים; "מה זה, מי הביא לך את הכובע הזה?", הוא יורה לעבר אחד מהם, שמיד מוריד את הכובע; "אל תוריד! גם ככה לא מצלמים אותך"; בהמשך הוא מאתר ילדון נרגש שלובש חולצה ותמונה מודפסת שלו עליה, מסמיק במבוכה ופולט איזו בדיחה על פתח תקווה; הוא מקנח בתחינה שיזייפו הרבה צחוקים, כי "יש עיתונאים בקהל שבאו לעשות כתבה על התוכנית".

ברוכים הבאים למופע הפאנצ'ים של ליאור שליין, 29. מעבר לרעמת התלתלים הג'ינג'ית, המפוארת (גם בגרסה המקוצרת) או הזוגיות המתוקשרת עם מרב מיכאלי, עברנו איתו דרך לא קצרה: מימי המדור הסאטירי שלו ב"מעריב", דרך הפינה אצל יאיר לפיד, שהביאה אותו לתודעה הטלוויזיונית ב"משחק מכור", אחר כך הבלחה ל"גריל" ולבסוף נחיתה בערוץ 10 עם תוכנית לייט נייט משלו, שבימים אלה חוגגת שנה לעלייתה לאוויר.

"את רוב הקריירה שלי עד היום עשיתי ממראה חיצוני". שליין (צילום: ינאי יחיאלי)

דייוויד לטרמן וג'יי לנו יכולים לצחוק עד מחר על חגיגות השנה. נו, באמריקה שנה זה כלום זמן במונחים של לייט נייט. אבל בישראל זה לא עניין של מה בכך. ל"הלילה" קדמו לא מעט ניסיונות לייצר תוכנית לייט נייט הגונה בארץ. במיוחד זכורה "כל לילה עם אסף הראל" שירדה מהמסך מקץ 80 תוכניות בלבד וגרפה ביקורות קטלניות לאורך כל הדרך. בכלל, רצועה מהסוג הזה מעולם לא שרדה את הקהל הישראלי.

והנה, שליין הצליח להתברג דווקא על הגבול העדין שבין חיקוי הקונספט האמריקאי לבין התאמה לטעם הלבנטיני שלנו. התחזיות שליוו את עליית התוכנית היו קודרות והורמו לא מעט גבות כלפי הניסיון המוזר להפוך את שליין למנחה תוכנית שבחלקה היא בעלת אופי של טוק שואו. "זה היה החלום שלי לעשות את התוכנית הזאת מאז שהייתי בגיל 13 בטיול בר מצווה בארצות הברית וראיתי את התוכנית של ג'וני קארסון", יאמר אחר כך שליין. "אבל כשהציעו לי לעשות את התוכנית שאלתי את עצמי אם אני באמת יכול לעשות את זה. אז לפני שצילמנו שני פיילוטים באולפני הרצליה עשינו שלושה ימי סימולציות רק של ראיונות, כדי לראות אם אני באמת יכול לשבת עם בנאדם וגם לפטפט וגם להיות משעשע וענייני. רק אחרי זה העזנו לעלות לאוויר. אז העובדה שאנשים תהו אם אני יכול לעשות את זה, זה היה בצדק לגמרי".

היום שליין יכול לצרוח "עשיתי את זה!" (מה שאין מצב שיקרה), ורוב הסיכויים שהוא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה היום עוד הרבה זמן; בערוץ 10 החתימו אותו לעוד שנה ומדברים שם אפילו על יותר.

זה החלום שלו מאז גיל 13. שליין עם ידיד

זאת הפעם הראשונה ששליין, סרבן ראיונות שכמותו, מסכים באמת לדבר. למעשה לפני שהתמסר למפגש של אחד על אחד קצר, הוא התנה את הכתבה בכך שיתראיין כחלק מקבוצה. נכון שהוא התמנון ארוך הזרועות של התוכנית הזו, שמפקח על הכתיבה, העריכה ועל הנעשה באולפן במיומנות של סמוראי ותיק, אבל לפני הכל חשוב לו שנכיר את "הקרקס" שלו, כפי שהוא מכנה אותם, כלומר צוות הכותבים והשחקנים שלטענתו, אחראים להצלחת התוכנית לא פחות ממנו.

כמה ימים לפני תוכנית הספיישל לחגיגות השנה להיווסדו אני מגיעה לפגישה הראשונה שלנו, ומגלה שיש לשליין סיבה מאוד מוצדקת לקרוא להם "קרקס". מדובר בקבוצת ליצנים צוהלת שעושה לא מעט רעש ובעיקר נהנית להטיח עלבונות זה בזה. זה נשמע רע, אבל האמת, אי אפשר לשבת מולם ולא להיקרע מצחוק. מאוד לא ברור איך מתוך כל ההמולה הזאת הם גם מצליחים מדי יום לייצר תוכנית.

לצד שליין, יושבים מולי הסייד קיק אבי גרייניק, הכותבים ארז בן ארי ועפר קניספל, והשחקנים שירי גדני (החתולה הפשיסטית ועוד), עמית בחובר (דמותו של ארנון אברמוביץ' הבלתי נלאה), נדב בושם (נדב עושה היסטוריה) וכמובן איל אפטר ומאיה סובול (הג'ינג'ים). אני מחכה שמישהו יגיד משהו בנוגע לרייטינג, אלא שלאף אחד לא אכפת. הם מתעניינים יותר בטייפ שאני מניחה על השולחן מאשר ברייטינג של אמש. "תדעו לכם, הראיון הזה מבורך", מסיט גרייניק את הנושא למחוזות רוחניים, "כי בקלטת ישמעו את המזגן של המרכז לקבלה פה ממול".

מה ההבדל בין התחושה עכשיו לתחושה שהיתה לפני שנה, כשרק עליתם לאוויר?

"אצלי זה אותו הדבר. אותה רמת ביטחון גבוהה ורמת חרדה נמוכה".

בן־ארי: "אני ידעתי שזה יהיה טוב מההתחלה".

שליין: "הוא היחיד שהיה בטוח".

אבי גרייניק ליאור שליין (צילום: מירב קריסטל)

לפני שנייה אמרת שהיתה אצלך רמת ביטחון גבוהה. הרי בהתחלה לא היו בטוחים שתוכל להחזיק תוכנית לבד.

"את יודעת מי הראשון ששאל אם אני יכול להחזיק תוכנית לבד? אני. כשהתחילה התוכנית אמרו 'הסוציומט הזה יראיין אנשים? מי יבוא? הרי ב'משחק מכור' הוא רק ישב ונבח על אנשים, אז איך עכשיו הוא יראיין אותם?' ו־וואלה, בתוכנית הזו היו גם פוליטיקאים שירדתי עליהם".

מהן המסקנות שלכם? יש משהו שאתם מתחרטים עליו?

שליין: "יש תמיד הבדל בין תוכנית ראשונה לתוכנית עשירית לתוכנית המאה. אין לי ניסיון כזה גדול, אני בסך הכל בן 29 ועשיתי את 'ארץ נהדרת' (שם היה אחד הכותבים - ח.ג), 'משחק מכור', הפינה אצל יאיר לפיד ו'גריל', אבל אני מוכן לשדר היום שוב את התוכנית הראשונה. אני עומד מאחוריה בגאווה".

אתה זוכר את הקשיים של ההתחלה?

"הדבר הכי קשה בהתחלה היה לאסוף את האנשים. ידענו איך הראיונות יהיו, את המונולוג כבר עשינו במתכונת דומה במקומות אחרים. אני זוכר פגישה עם שי אביבי שייעץ לי כחבר ואמר לי: 'עזוב, זה יהיה בסדר וזה יהיה בסדר, הכי חשוב זה לאסוף קרקס', שאלה האנשים שהתכנסו כאן היום. הוא אמר לי שאני צריך את הדבר הזה כדי לחדש כל הזמן וגם כדי שעוד אנשים יבואו לראות. "ב'משחק מכור' היה את התמהיל שלי עם גורי אלפי ועינב גלילי ונוספו אליו צבעים כמו יהונתן גפן וגיל ריבה. אז פה, בגלל שזו תוכנית שלי, באמת היינו צריכים להקים את הקרקס. לקחתי אנשים מ'משחק מכור'. הג'ינג'ים למשל, הגיעו אליי דרך שי אביבי וגיא מרוז, שאמרו לי שאני חייב לראות את הפיילוט שלהם כי הוא הכי מדהים בעולם. זה היה הפיילוט הכי מחורבן שראיתי בחיים שלי... התקשרתי לגרייניק, אני זוכר שזה היה משהו עם המון מילים באנגלית, 'בנד לידר שהוא סייד קיק'".

גרייניק: "התקשרתי לסוכנת, ביקשתי שתתרגם לי".

בהתחלה הביקורות לא היו ממש בעדכם.

שליין: "ביקורות זה לא מעניין. וזה גם לא שהיו ביקורות לא טובות, או שאולי לא קראנו אותן, לא יודע. אבל אף פעם לא היתה תחושה של ביקורות רעות. מכל התוכניות שהייתי מעורב בהן זו התוכנית עם התגובות הכי טובות. ב'משחק מכור' היו תגובות יותר פוליטיות: 'תגיד לחבר שלך שלא יירד על ביבי' וכאלה. פה האופי של התוכנית הוא כזה שאנחנו עושים דברם מבחינת תוכן וטקסט פי אלף יותר קיצוניים ובועטים. הניתוח שלי הוא שהצופה יותר אינטליגנטי ממה שמייחסים לו בעיתונות או במסדרונות בכירי הטלוויזיה, והוא אומר: 'נכון, יש פה תוכנית, הולכים לישון איתה, זה נחמד, ובוא נשמע מה הוא אומר על מה שקרה היום'".

אוקיי, אז העובדה שעברה שנה לא מרגשת אתכם, הרייטינג לא מעניין אתכם והביקורות לא מזיזות לכם. נשמע חשוד.

"יש איזו תפיסה שבגלל שעברה שנה והיו ביקורות ורייטינג, אז עכשיו אנחנו צריכים לעשות סיכומים, וזה פשוט לא נכון. אנחנו כל שבוע בודקים מה אפשר לחדש, אנחנו מודעים לרייטינג ולביקורת הממוצעת. אני הייתי בארבע תוכניות כשהן התחילו ואף פעם לא היו ביקורות טובות כמו הביקורות על התוכנית הזו. כבודה של הביקורת במקומה מונח, אבל את מתייחסת לזה כאילו היו ביקורות קטלניות".

בחובר: "אני זוכר את השורה התחתונה של אחת הביקורות הראשונות. היה כתוב: 'זה שליין והוא כאן כדי להישאר'".

בין המשפטים המבודחים שעפים באוויר צריך לקרוא היטב כדי להבין את הסיבה האמיתית לכך שהתוכנית הזו שרדה שנה, ונמצאת כאן כדי להישאר לפחות עוד כמה שנים טובות. על אף אווירת השעשוע הפושה במערכת, כולם כאן יודעים בדיוק מה הם עושים ואיך הם רוצים לעשות את זה. "מעבר לעובדה שהתוכנית פעם מצוינת ופעם רק טובה, היא קודם כל יציבה", מסביר גרייניק ברגע נדיר של רצינות. "יש פה יציבות שנובעת מזה שיש פה בנאדם (הכוונה לשליין - ח.ג) שיודע מה הוא רוצה. לפעמים יוצא יותר טוב, לפעמים פחות טוב ולפעמים נפלא. אני חושב שמה שמלהיב בתוכנית הזו הוא שהצופה מקבל תוכנית שהאנשים שלה עומדים מאחוריה".

איך האנשים ברחוב מגיבים אליך?

שליין: "תלוי, בקיץ אני בעיקר מזיע".

גרייניק: "כשאני רואה אותו ברחוב אני משתדל לפרגן".

אפטר: "אני גם מחמיא לו על הבגדים".

גדני: "אוי, אוי! אני יכולה לספר מה היה בשבוע שעבר?".

שליין: "נו, ספרי".

גדני: "הלכתי לשיעור פילאטיס ב־8:00 בבוקר. פתאום אני רואה את ליאור הולך על המדרכה, כולו אדום ומזיע. שאלתי אותו: 'מה, רצת?', אז הוא אומר לי: 'לא, עכשיו התעוררתי אחרי זיון ואני הולך לעבודה'".

מרב מיכאלי ליאור שליין (צילום: ענת מוסברג)

אז הווידוי הזה אומר שאפשר לשאת כאן את שם מרב לשווא?

שליין: "לא".

אז אני אשאל אותם, לא אותך.

קניספל: "אני זוכר את הפעם הראשונה שמרב באה לכאן. היא נכנסה לחדר, אמרה 'היי'. אמרתי לה 'היי'. היא שאלה 'מה נשמע?', אמרתי 'בסדר'. ואז היא הלכה. זה היה מאוד מרגש".

בחובר: "אני הייתי שם לידו, כמעט נפלה לי הכוס מהיד".

שליין: "זאת סיטואציה נורמלית לגמרי: את שואלת 10 אנשים על החברה שלי".

אפטר: "הוא אוהב אותה!"

גרייניק: "הם זוג. אני אומר לך בתור אדם זוגי, שהם זוג־זוג".

אתם זוכרים איך היה כשהם התחילו לצאת?

אפטר: "הוא בא ושאל אותנו כל מיני שאלות, איך מתייחסים לאשה וכאלה. הייתי צריך להרגיע אותו".

סובול: "אני הסברתי לו על מבנה הפות. הוא לא ידע כלום".

ליאור, מפריעים לך הדיבורים האלה?

"ממש לא, אין לי מה להסתיר. זה לא שיש כאן איזה טאבו שאסור לדבר עליו".

אז אין לך בעיה עם רכילות ופפראצי.

"אני לא מאמין לאף אחד שבא לעבוד בתקשורת, בטלוויזיה, ואומר שזה נורא סבל שמזהים אותך ברחוב. אף אחד לא הכריח אותי להיות בטלוויזיה. אני קורא רכילות ורואה תמונות פפראצי כמו כולם. הטמטום הוא שיש צלמי פפראצי שאומרים: 'תודיע לי מתי אתה יוצא לבית קפה'. כשהם נעמדים מחוץ למסעדה אני תמיד מזמין אותם לבוא ולאכול איתנו".

איך הגבת כשלקחו כל כך קשה את עניין גזירת השיער שלך?

"יכולתי לעשות כל כך הרבה כסף, חבל".

הפכת לסוג של אייקון.

"טוב, כמו שאת יודעת, את רוב הקריירה שלי עד היום עשיתי על מראה חיצוני. צוות הסטייליסטים שלי דורש תמיד לראות את הצילומים לפני. כמו שאת רואה, אני לא מתלבש סתם, הכל מותאם מראש".

בחובר: "הוא שיק ושוק ביחד".

• את המשך הראיון  ואת עשרת הפאנץ' שליינים של שליין תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס