כנגד ארבעה בנים
המפלגה החדשה הגיעה לחתונה בחיתוליה. עוד אין ג'ינגל, צעירי המטה לא יודעים מה מצפים מהם לצעוק. רק אתמול צעקו רובם "הנה בא ראש הממשלה הבא" לעבר לפיד, והיום הם צריכים לעבור הסבה לגנץ. לא ברור מי עושה מה ומי יפוטר ביום ראשון, מטעמי ייעול. מאוד מבלבל.
היה גם משהו מבלבל בשפת הגוף של הארבעה. גינוני הסחבקיות זרים להם. כל אחד מהם רגיל להיות במרכז תשומת-הלב. עכשיו הם צריכים להתחלק, על-פי היררכיה שלא הורגלו בה. אין בקמפיין בחירות הנהגה קולקטיבית, גם לא הנהגה זוגית: זה יהיה גנץ, או לא יהיה בכלל.
אבל הנאומים היו ממוקדים, נוקבים, אפקטיביים. ניכר בארבעה שעברו יום ולילה סוערים עד שהגיעו להסכמה. הסיפור עוד יסופר ודאי, ולא כל פרטיו יהיו נעימים. אבל הוא הסתיים בסוף טוב, מבחינתם, וזה העיקר. ארבעתם משימתיים, כל אחד על-פי דרכו. המשימה שלהם קשה מאוד, הרבה יותר קשה מכפי שסקרים חולפים מפתים אותם לחשוב.
לכל נאום היה גוון משלו. גנץ נאם את נאום הצ'ירילידר. "לכל אחד מאיתנו יש אגו; לכל אחד מאיתנו יש סדר יום", אמר. "אבל כשראינו שהמדינה שלנו נקרעת לגזרים שמנו את האגו בצד; גיבשנו סדר-יום אחד; הקמנו תנועה אחת".
תנועה היא מסגרת עם אידיאולוגיה מגובשת, מחויבות של המוני חברים ומורשת מדור לדור. כחול־לבן עדיין איננה תנועה וספק אם תהיה. אבל סדר־יום משותף יש לה. "בעשור האחרון משהו השתבש", אמר גנץ. "רוח רעה מנשבת ברחובותינו".
היה לו גם סיפור לספר שהצופים בבית אהבו לשמוע, סיפור שמשלב משפחה, שואה, תקומה ואיחוד. אמו ואביו של לפיד התגוררו באותו בית דירות בגטו של בודפשט בזמן המלחמה. "והנה, הבן של טומי והבן של מלכה עומדים לפניכם על בימה אחת. כי מדינת-ישראל היא נס!".
לפיד, בנאום קצר, העניק לגנץ את הבכורה. "לא הייתי עומד כאן היום אלמלא האמנתי שגנץ יכול להיות ראש ממשלה מצוין", אמר. "אני מאמין בו".
יעלון פנה אל מצביעי הימין. הוא הזכיר את העובדה שבתקופת שמיר הוצאה תנועת כהנא מחוץ לחוק. "התביישתי לראות שנתניהו פועל להכניס לכנסת כהניסטים", אמר. "הוא מוכן למחוק את ההחלטה ההיסטורית של שמיר".
"אתם מכירים את עמדותי", הוסיף. "אני נץ בטחוני, איש ימין. אני קורא מכאן לכל אנשי הימין שמאסו ברמיסת החוק – יש לכם בית. הימין הממלכתי חייב להתעורר".
אשכנזי, האיש שאיחוד הרשימות רשום קודם-כל על שמו, סיפק את הצד הרגשי, החברתי. "התייצבתי", אמר, ונימק: בשם אמו שעלתה מסוריה ואביו, ניצול שואה, שעלה מבולגריה; בשם החיילים שנענו לקריאה אחרי; בשם הפריפריה החברתית והגיאוגרפית שהכיר בעבודתו בקרן רש"י. "לא יכולתי לראות את הפערים", אמר.
"זה סיפור על אנשים ששמו את הממלכה לפני המלוכה", סיכם.
בהעדר ג'ינגל הרמקולים פצחו בשיר "הללויה". גם מסורת יהודית וגם ארוויזיון.
לאחר האירוע צפיתי בקלטת הנאום של נתניהו. נאום בחירות מעולה, תוקפני, ממוקד, אפקטיבי, עם תנועות הידיים הנכונות, הטחת האגרופים, נענוע הראש. יש לו הישגים להראות, הישגים אמיתיים, וזכותו להציג אותם. חלק גדול מהטיעונים העובדתיים שהטיח נגד גנץ ולפיד היה מופרך, אבל מי שם לב לעובדות במהלך בחירות. מרתק יותר היה לראות איך האיש מתמרן בין ההתגייסות שלו למען הימין כולו, כולל הכהניסטים, לבין היצר שדוחף אותו לשתות את הקולות של אותן מפלגות ולהעביר אותם לליכוד. יום אחד בלבד עבר מאז שהבטיח לראשי הבית היהודי שלא יעשה זאת. יום אחד.
= = =
בטור שלי שמתפרסם היום במוסף לשבת הזכרתי את פרופ' אבי רביצקי, שלחם במשך שנים נגד הכהניזם. בטעות כתבתי "המנוח". לצערי בחלק מהגיליונות לא ניתן היה לתקן את הטעות. אני מאחל לו בריאות וחיים ארוכים.
