אחרי הפצצה
המסרים שהגיעו מוושינגטון ומווינה, במישרין ובעקיפין, לא השאירו מקום לספק: הממשל האמריקאי רומז, מציע, משדל את ישראל לאיים בהתקפה צבאית על איראן. זה נשמע מופרך בהתחלה, טעות בהבנת הנקרא: ממשל ביידן, שעושה מאמץ עליון להגיע להסכם עם איראן, כמעט בכל מחיר, מבקש פתאום שממשלת ישראל תפתח בתרועות מלחמה. מטראמפ אפשר היה אולי לצפות לריקוד כזה, רוקנרול סוער בין מלחמה טוטאלית לשלום נצחי, אבל ביידן? לא מתאים.
אף על פי כן, זאת הייתה הציפייה של הצד האמריקאי בשיחות ושל חלק מהשותפים האחרים. התגובה הישראלית תפתיע אתכם עוד יותר. ישראל, נכון לעכשיו, אמרה לא, תודה.
התיאור הזה סותר במידה מסוימת את הנרטיב שהתקבע בדיון על פרשת הגרעין. הספקנות בהחלט במקומה. לפיכך, אנסה להסביר. האמריקאים, מביידן ומטה, הם בוגרי הסבבים הקודמים עם איראן, בתקופת נשיאותו של אובמה. הם ראו איך ב־2013 וב־2015 האיומים הישראליים בפעולה צבאית ריככו את עמדות איראן במשא ומתן. הם כעסו על הנאומים חוצבי הלהבות של נתניהו באו"ם וכעסו עוד יותר על ההופעה הפרובוקטיבית שלו בקונגרס, מאחורי גבו של הנשיא, אבל ידעו להשתמש בהופעות האלה לטובתם. הלחץ הפוליטי והצבאי דחף את טהרן ואת וושינגטון להתפשר. זה חלקו של נתניהו בהסכם שנגדו יצא.
האמריקאים ציפו שישראל תמלא אותו תפקיד עכשיו – תאיים במלחמה ותרכך את עמדות האיראנים בווינה. הם המתינו עד בוש. בנט, לפיד וגנץ גיבשו ביניהם תפיסה שהם דבקים בה – עניין מובן מאליו בממשלה רגילה, אבל בממשלה הנוכחית, הישג שבנט שב ומתגאה בו. אם אני מבין אותם נכון, מדובר בשינוי בקונספציה. גנץ נסע השבוע לוושינגטון, לשווק את השינוי לעמיתיו האמריקאים. האמריקאים מאמינים לו, אמר בנט. ראש המוסד דוד ברנע נשלח כתגבורת.
האם האמריקאים השתכנעו? בהתחלה הם חשבו שזה הרעש הרגיל מישראל, זעקת השבר הידועה, אומר לי מקור מוסמך. עכשיו הם מבינים שזה משהו אחר. יש לנו תוכנית סדורה. הם מקשיבים.
כדי להבין את השינוי, צריך לחזור לרגע לאחור, אל נאום הפצצה של נתניהו באו"ם, בספטמבר 2012. נתניהו החזיק בידיו לוח שעליו הייתה מצוירת פצצה. מספרים ייצגו את אחוזי ההעשרה. מתחת למספר 90 שירטט נתניהו קו אדום: כשאיראן תגיע לשם, תהיה לה פצצה אטומית. זה יקרה באביב 2013, לכל המאוחר בקיץ. הנתונים לא היו נכונים, גם לא לוח הזמנים, אבל הרושם היה אדיר. נתניהו הצליח לפשט את בעיית הגרעין ולמקד אותה בנושא מוחשי אחד. הבעיה היא ההעשרה; 90 אחוז הוא המספר; השילוב בין השניים אומר פצצה, אומר נשק אטומי, אומר מלחמה.
בממשלת בנט משוכנעים שנאום הפצצה היה קטסטרופה. הוא הזיק לא פחות מנאום ההתרסה של נתניהו בקונגרס ומהלחץ שהפעיל על טראמפ לפרוש חד־צדדית מההסכם.
אופטימי במצב פסימי
האמריקאים באו לווינה כדי להשיג הסכם שיקפיא את העשרת האורניום לזמן קצוב. בתמורה תבטל אמריקה חלק מהסנקציות. בנט התנגד. הוא השווה את המהלך ללחיצה על כפתורים בשלט־רחוק: "זה כפתור של Pause, לא של Stop", אמר. "התוצאה תהיה זרימה מיידית של מיליארדי דולרים לפרויקטים הצבאיים של איראן ולשלוחות הטרור שלה".
במילים אחרות, הדגש בעמדה הישראלית עובר מאחוזי העשרה לכמויות כסף. אם אמריקה ואיראן יגיעו להסכם שיקפיא זמנית את תהליך ההעשרה – 12 מיליארד דולר, במזומנים, ייצאו מחשבונות הבנקים המוקפאים ויעברו לאיראן. אם יגיעו להסכם רחב, הסכום יתקרב ל־50 מיליארד דולר.
אשר לגרעין, נדמה לי שבישראל מתחזקת ההבנה שאיראן, עם הידע שצברה, עם הציוד ועם הנחישות, היא בדימוי של מדינת סף, אולי אפילו במעמד של מדינת סף. זה המצב שהוריש ממשל טראמפ לביידן; זה המצב שהוריש ממשל נתניהו לבנט. כל השאר הוא סמנטיקה. הבחירה של ממשלת ישראל היא בין שתי אפשרויות גרועות. היא מעדיפה משטר איראני עם 90 אחוז העשרה, עני, במשבר כלכלי עמוק, נרדף במערכת הבינלאומית, שנוא בביתו, על משטר איראני עם 60 אחוז העשרה שמפזר כספים לחיזבאללה, לחמאס, לג'יהאד, לתעשיית הנשק. יש אפילו מאמץ להכניס את ההתקדמות האיראנית לפרופורציה. 90 אחוז חומר מועשר זה כמו אבק שריפה בלי אקדח, אומר אחד ממקבלי ההחלטות בישראל. אין להם מה לעשות עם זה.
ובינתיים נהנית ישראל מהשלמה בינלאומית עם הפעולות הצבאיות שלה נגד איראן בסוריה, כולל, לפי מקורות זרים, תקיפה ראשונה בנמל לטקיה. בנט מאמין שהמערכה בסוריה היא Win-Win: אם האיראנים ימשיכו להסתבך בסוריה, הרווחנו; אם יעזבו את סוריה, הרווחנו. ישראל תשקיע בשנים הקרובות סכומי עתק בפיתוח לייזר הגנתי, טילים וסייבר. המטרה כרגע איננה לצאת למלחמה כוללת נגד איראן אלא לפגוע בה פגיעות קטנות וכואבות. בסוף – כך בנט מאמין – המשטר יתמוטט. בנט הוא אדם אופטימי במצב פסימי.
הממשלה שלו משמחת אותו; הקואליציה מדאיגה. שלשום ביקשה איילת שקד להאריך בכנסת את תחולת החוק למניעת הסתננות – חוק חביב על הימין. השמאל בקואליציה התנגד, והמהלך נדחה. חברי כנסת של מרצ הוציאו הודעת ניצחון. בנט הגיב בצער. לדעתו אין סימטריה בין השמאל לימין בממשלה: הצד השמאלי מתקבל בבייס שלו בברכה, הבוחרים מרוצים מהממשלה; הצד הימני מתקבל בצרחות, בקריאות בוגד, באיומים. כל חגיגת ניצחון של השמאל על גבו של הימין מערערת את אחדות הפעולה של הקואליציה.
הוא פיתח מודל מתמטי. על כל הישג של הימין בקואליציה הוא מקבל נקודה בדעת הקהל. על כל כישלון הוא מפסיד 20 נקודות. הוא הדין בשמאל בקואליציה: כל הישג מזכה אותו בנקודה; כל כישלון גורע ממנו 20. בחשבון כללי, כל ניצחון של צד אחד בממשלה גורע ממנה 19 נקודות. החישוב שלו ממחיש את מצב הביש של הפוליטיקאים בעידן הרשת החברתית: ההישגים מתגמדים; הנרגנות מנצחת. זאת לא נחמה גדולה, אבל בנט וביידן הם שניים בסירה אחת.
בנט, שעד לפני חצי שנה תיפקד כמנהיג ימין מובהק, מוצא את עצמו באמצע, כיחיד בממשלה שלא מרשה לעצמו לנטות לימין או לשמאל. זה רע בסקרים, אבל זה ממלא אותו בהרגשה משוחררת, פטריוטית, למגינת ליבם של שותפיו הישנים. יוגוסלביה של טיטו הייתה חיבור מורכב של סרבים, קרואטים, בוסנים ועוד. אמרו אז שהיוגוסלבים היחידים הם היהודים. בנט הוא היהודי בקואליציה שלו.
מה מדאיג אותו? איראן אמרנו; הקואליציה אמרנו; המצב מול עזה, שטרם הגיע ליציבות; טרור הבודדים. הגל הקודם, ב־2015, ניזון מהשיח בפייסבוק. הגל הנוכחי מהסרטונים בטיקטוק. המפגעים צעירים מאוד. בנט קורא לו "טרור הטיקטוק". ¿
