איפה שכואב, שם מצחיק

כבר מזמן לא נכתבו פה כל כך הרבה מילים שלא אומרות בעצם שום דבר. מי שעקב אחרי הכתבות השונות על "הבורגנים" יודע לדקלם בעל פה מי השחקנים (חברי החמישיה הקאמרית פלוס שחקני רכש חדשים), מי היוצרים (אלה שהיו אחראים גם על החמישיה: אסף ציפור, תסריט, איתן צור, בימוי), מתי ואיפה היא עומדת להיות משודרת (ימי ראשון, 21:45, קשת), אבל הפואנטה, על פי המסורת שהם עצמם הנהיגו והשרישו כאן, חסרה. או שאולי היא קיימת איפשהו אבל מאוד קשה להגדיר אותה, ולכן הקוראים הסקרנים נאלצים להסתפק במשפטים כמו "זו סדרה על אנשים שיש להם הכל אבל אין להם מספיק", או "מדובר בדרמה-קומית-סיפורית".

הבורגנים

נילי (תמר מיכאל) היא יועצת פסיכולוגית שיוני (רמי הויברגר), מארגן כנסים, מת לשכב איתה. בעלה, בני (שי אביבי), הוא בעל ספריית וידאו שהופכת די מהר לספריית סרטי פורנו. מלכה (אפרת בן-צור) היא מתווכת דירות, דליה (שרית וינו-אלעד) היא סוכנת נסיעות והבוסית שלה היא נינה (קרן מור), הרווקה הממורמרת ("מה אני אגיד לכם. הגבר הנכון? פגשתי אותו. יצאתי איתו. הזדיינתי איתו. האמת? לא משהו"). אשר (מנשה נוי) הוא מנהל שיווק בחברת רהיטים שמוצאו המזרחי גורם לו לרגשי נחיתות קבועים, וישראל (דב נבון) הוא עורך דין קטן, שקרן ותחמן שהחברה שלו היא דיילת בשם גלי (אילנה ברקוביץ').

החבורה מתכנסת לעיתים קרובות לארוחות ערב ובקבוק יין אבל כל הסיטואציות הנורמליות שהם נעים בתוכן - קניות בסופר, שוטטות בקניון, להאכיל את הילדה, למצוא חניה, לשבת בבית קפה ולראות טלוויזיה - מעלות תמונת מצב עגומה למדי של אנשים לא מרוצים, לא שמחים, לא חבריים, לא מתעניינים ובמילים אחרות, חייבים טיפול. דחוף. בגלל זה, כנראה, נורא קל להתאהב בהם.

התפלקה סטירה

"אין דבר מצחיק יותר מהאומללות" מצוטט סמואל בקט על הקלטת שהפיצו היחצ"נים ו"הבורגנים" לוקחים את זה הכי רחוק שאפשר. בפרק הראשון ישראל מחטיף לגלי סטירה במהלך ויכוח ואח"כ הולך להתוודות באוזני החברים. וזה מצחיק. צריך לראות את דב נבון מספר לשי אביבי ש"התפלקה" לו סטירה כדי להבין איך עולה חיוך במצב בו עדיף לא לצחוק.

"זאת בדיוק הייתה המטרה", אומר נבון, "איפה שכואב, שם מצחיק. אלה המקומות שהכי מעניינים אותי. איפה שאין הומור קשה לי באופן אישי. אבל ככה זה החיים לא? כואב-מצחיק, חמוץ-מתוק. אני אוהב את זה שזה מורכב אחרת קשה לבלוע".

- הדמות של ישראל מתוארת ככה: "עורך דין. אוהב אותן צעירות. תחמן, שקרן, מרחן. איש קטן. תאוותן ונודניק. חבר חרא".

"אל תאמיני, הם סתם מלכלכים עלי".

- ראיתי 4 פרקים. הם לא יכלו לדייק יותר.

"אני חושב שישראל הוא בנאדם אומלל ומאוד עצוב. אלה לא החיים שלי. מצד שני אני מכיר את הבור הזה, שיש בו, החלל שצריך למלא. אין בו שמחה, יש המון כאב. הוא לא מאושר ואני יכול להזדהות עם התחושה של 'תחבקו אותי', 'תאהבו אותי'. לאורך הצילומים הדמות שלו קיבלה יותר נפח והיום אני יכול להגיד שאני אוהב אותו. לפעמים שנאתי אותו אבל בעיקר ריחמתי עליו. לפעמים כייף להיות כזה, קטן ומושתן וחרא. נורא קל למצוא בכל אחד מאיתנו ישראל כזה".

- אתה מתעסק בציפיות, אם יאהבו את זה או לא?

"אני לא אוהב ציפיות, כי כשיש ציפיות יש גם אכזבות. אני משתדל להימנע. הרי הדבר כבר נעשה".

אבל אל תאמינו לו. במשך חמש הדקות הראשונות של הראיון נבון בירר לפרטי פרטים מה דעתי ועמדתי לגבי הפרקים שראיתי (טובה), באיזה פורום ראיתי אותם (חברים), כמה אנשים ישבו בסלון (חמישה), מה היו הגילאים שלהם (24-26), המין שלהם (גברים), התגובות שלהם (וואו!). אבל הוא גם הבין לליבי כשסיפרתי שאחרי צפייה בארבעה פרקים רצופים מצב הרוח לא משהו. "זה כמו לשים מול עצמך מראה שמראה לך חיים שקרובים לעולמך יותר או פחות, אבל בכל מקרה הם מוכרים לך. כל פרט הכי קטן שם מעורר הזדהות כי הוא הכי ישראלי. לא שאני יודע מה זה ישראלי אבל אני חי את זה. מה שאני שונא בסדרה זה את החוסר סבלנות וסובלנות שקיים בה. אין שם חמלה. אין שם הקשבה. יש שם מאבקונים קטנוניים, וכשאני מסתכל על הרחוב שלנו זה מה שאני רואה. ואני שונא את זה. אנחנו חיים במקום קיצוני, אבל זה המקום שאני אוהב".

- כשהחלו המגעים הראשונים לחבר את כולכם שוב לתוכנית אחת, הייתה לך התלבטות, אולי רצון להפסיק להיות מזוהה עם האנשים האלה?

"לא הייתה לי שום התלבטות. חשבתי שעשינו משהו טוב ביחד, חשבתי שהיינו טובים בתור קבוצה. הרגשתי שאני רוצה ללכת איתם עוד צעד אחד קדימה. אני אוהב אותם, יש לי אמון בהם. מיד היה לי ברור שאני נותן את כל כולי לעניין הזה עוד לפני שהיה ברור מה הוא בדיוק".

- לא באמת הצלחתם להתנער מ'החמישיה הקאמרית' בסדרה זאת, למרות שרציתם.

"זה יצא דומה כי מדובר באותם אנשים ובאותם כותבים. יש שם סצינות שהן טיפה מערכונים אבל יש דמויות קבועות, יש סיפורים. זה אולי מזכיר את 'החמישיה' בשפה".

- אתה רוצה שיזהו את "הבורגנים" עם 'החמישיה הקאמרית' או שהיית מעדיף להשאיר את הפרק הזה מאחור?

"הייתי רוצה שאנשים שיראו את זה יתייחסו לדבר עצמו, אבל אני מניח שאי אפשר לנתק. גם אני כשאני רואה את דה נירו אני ישר נזכר ב'נהג מונית' או 'השור הזועם'".

- שמת לב שכולם מנסים להגדיר את הסדרה אבל לא ממש מצליחים?

"זה תהליך שגם החמישיה עברה בהתחלה, כל הזמן ניסו להכניס אותה למגירה מסויימת, להעמיד אותה מתחת לכותרת מסויימת, זה מין צורך של אנשים להדביק מיד הגדרות. פתאום באמצע 'החמישיה' עלו על זה שזה מערכונים בלי פואנטה, ואז כולם אמרו 'אהה, עכשיו הבנו'. אני אומר: יש 16 פרקים. תנו לזה להתגלגל. נכון שדברים עשויים אחרת, אבל ככה רצינו שזה יהיה. למה צריך לקרוא לכל דבר בשם? גם לנו דברים התבררו תוך כדי עשייה, גם אצלי התחילו ליפול האסימונים רק כשראיתי את המוצר המוגמר".

- ומה חשבת עליו?

"חשבתי שמגיע לאסף ואיתן כל הכבוד. הם הצליחו ליצור תמונה שהיא הכי קרובה למה שאני מכיר, לחיים שלי, למציאות שסביבי. שאני יכול להזדהות איתה. תמונה של חיים קשים ואנשים קשים, שמנסים לשמור את הראש מעל החרא, וחיים במין צפיפות של חבורה ואחד בתוך התחת של השני. כמו שאסף הגדיר את זה 'דיוקן עצמי שיצא לא מחמיא'".

- אז דב נבון הוא גם חלק מ"הבורגנים"?

"כן. איפשהו זה מדבר גם עלי. גם אני נשוי ואבא לילדה, שמנסה לברר כל הזמן איך שומרים על הדבר הזה, איך חיים חיים שהם הכי קרובים למה שאני מדמיין לעצמי, איך שומרים על מערכת כזאת של משפחה לאורך זמן, איך משלבים את זה עם עבודה ופרנסה ומס הכנסה. אבל אני מנסה יותר לקחת אחריות על הדברים. בסדרה האנשים חיים בהדחקה, בשקר, בחוסר מודעות, הם מעדיפים לפגוע ובמקום לתקן הם מטייחים ומורחים יש משהו נורא עקום אצלם, אבל גם מצחיק".