שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפיקסיז זה לא ת'ראפי

    השואו המדהים של ברוס ספרינגסטין בפארק הירקון היה מזיע יותר, הקונצרט של הפינק פלויד והחומה בקיסריה היה מרגש יותר, אבל הפיקסיז ברוקסן תמיד היו מספר 1. גבע קרא-עוז גמר את הלילה הגדול בחייו עם קונדום וכמעט עם קים דיל. חלום או מציאות?

    זה היה הרגע הצרוף, הנקי והיפה ביותר שחוויתי. רגע אחד של שלמות, של טוהר, של אהבה מושלמת. פרנק בלאק נעמד מולי, במרחק של כמה מטרים, חייך אלי את חיוך השיכורים שלו, ואמר: "אם האדם הוא חמש, והשטן הוא שש, אז אלוהים הוא שבע".
    הדבר היחיד שהפריע היה אותו עמוד ארור שמישהו תקע באמצע הרוקסן, ושהסתיר לי את היפה בנשים, קים דיל, שהופיעה בקיץ התל אביבי החם של 91', כשהיא לבושה, יש אלוהים, בחזיה בלבד. חלומות איכותיים, שכבשו כל כך הרבה מלילותי התגשמו סוף סוף.
    זו היתה ההופעה הטובה ביותר שהיתה מעולם בישראל. נכון, השואו המדהים של ברוס ספרינגסטין בפארק הירקון היה מזיע יותר. הקונצרט של הפינק פלויד והחומה בקיסריה היה מרגש יותר, וברור שההופעה של הביטלס בבריכת הסולטן היתה היסטורית יותר. אבל הפיקסיז, בשבילי, הם מספר 1.
    השנים היו שנות ההיגמלות מהניכור והייאוש של הסמיתס והקיור ששלטו בחיי. הפיקסיז הציעו חלופה מרעננת. ייאוש שמח, גיטרות קופצניות ותופים מלהיטים. הביץ' בויז פוגשים את סוניק יות' לחאפלה לטינית.

    הגמד סיפורון

    פרנק בלאק, שמן נמוך ומקריח, נראה כמו הגמד סיפורון עם הגיטרה שלו. אבל כשהרגליים שלו היו באוויר והראש באדמה, הוא היה הסולן הכי כריזמטי שראיתי. הוא נתן תקווה גם לנער מחוצ'קן ובתול שכמוני: גם אני יכול להיות רוק סטאר.
    רצף הלהיטים היה מסעיר: "סאמפיגנ אגיינסט יו" הרועש, "טוניס פיים" המטורף, "הקוף שהלך לגן עדן", "וויב אוף מיוטיליישן" ועוד ועוד ועוד. ההיענות של הקהל, שידע לתדהמת הלהקה את כל המילים בעל פה, כולל קטעי המעבר התמוהים, מילאה את החלל התעשייתי ברחוב הברזל באנרגיות שלא נראו בו מעולם. עשרות זוגות תחתונים הושלכו לעבר הבמה, פורטיס נראה רוקד פוגו עם ברי סחרוף. ואני – אני עצמתי עיניים ושרתי בקול ניחר עם הלהקה: "או מי גולי!".

    יאללה ג'רוזלם

    הפיקסיז היו אז בשיא היכולת שלהם. ההצלחה כבר התחילה להסתמן, בעיקר בבוסטון והסביבה. הדיבור עליהם כעל הדבר הגדול הבא, התחיל לתפוס תאוצה. באותו ערב הם הוכיחו שהכל נכון. ג'ואי סנטיאגו, פליט המחתרת הסנדינסטית, חירב לפי חשבוני שישה מיתרים שונים לפחות, ודפק סולואים שלא חשבתי שאפשר לנגן.
    החיבור בין הנוירוטיות של בלאק, שהתעקש לצעוק כל שתי דקות "יאללה ג'רוזלם" או "האייפה האייפה", לקוליות הבלתי נסבלת של דיל, שלא הפסיקה לפרטט עם צעיר שהתפרע לפני הבמה (לימים למדתי שזה היה חמי רודנר), מיקסס את המיתוס של ההופעה החיה עליו גדלתי, לכדי זיקוק נדיר של רוקנרול בשיאו, מול העיניים.
    וכשהכל נגמר, אחרי שלוש הדרנים, כולל השוס המופלא ביותר - קאבר מרטיט ל"גבעת התחמושת" - פניתי לבר לפוש קמעה. אחרי שני סיבובי בירות וודקה, פניתי לשירותים העבשים, ובדרך קניתי, בשל דחף לא ברור, חבילה טרייה ממכונת הקונדומים שעמדה תמיד בכניסה. רציתי לגמור את הלילה המושלם ביותר בחיי כמו שצריך. מה רבה הייתה איפה הפתעתי לגלות את חברי הלהקה יושבים לשולחן צדדי, ומנשנשים את הצ'יפס האיום שהגישו תדיר במקום. אזרתי אומץ, וניגשתי לדיל המופלאה.
    ואיך זה נגמר? בוא נגיד רק את זה. הפיקסיז זה לא ת'ראפי… והמבין, כמו שאומרים, יבין.







    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הפיקסיז. מה חמי רודנר עשה שם
    לאתר ההטבות
    מומלצים