"אני מרגישה את עדי סובל"
במלאת שנה לחטיפת החיילים בלבנון, מספרת ציפורה אביטן, אמו של עדי אביטן, על החיים בלי עדי. "בכל בוקר אני קמה ומדליקה נרות לחיילים שלנו. בזמן הזה אני מתחברת לעדי, והצמרמורת עוברת בי בכל פעם מחדש. אני מרגישה אותו סובל ומחבקת אותו"
"אני בוכה בכל פעם שאני רואה מישהו שדומה לעדי. לפני כמה חודשים נסענו לראות את המקום ממנו הוא נחטף. פתאום ראיתי חייל עם עיניים בדיוק כמו של עדי. ניגשתי אליו וביקשתי לחבק אותו כי הוא מזכיר לי את הבן שלי. הוא הסכים והתחבקנו ובכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. העיניים האלה חסרות לי כל כך". כך מספרת ציפורה אביטן, אמו של החייל החטוף עדי במלאת שנה, היום (ג'), לחטיפת החיילים בלבנון.
הכניסה לבניין בו גרה משפחת אביטן בטבריה לא משאירה ספק לגבי זהות הדיירים. שלטים הקוראים להחזיר את החטופים הביתה מתנוססים במקום, וגם דלת הדירה מכוסה במדבקות. מאז החטיפה לפני שנה הכל במשפחת אביטן קשור בצורה זו או אחרת לבן שנחטף. "רק בשביל עדי אני יוצאת מהבית", היא אומרת, "מאז שהוא נחטף אני לא אותו אדם, אני לא מתראה בחברה, רק אם זה למען עדי, ואני לא מבשלת כמו פעם, איזה טעם יש לאוכל כשהוא לא כאן?". לדבריה, "הדבר היחיד שחשוב לי זה להחזיר את עדי, שום דבר אחר לא מעניין אותי עכשיו",
בשנה האחרונה היא מדליקה בכל בוקר שלושה נרות לחיילים החטופים. "בזמן הזה אני עוצמת את עיני ומתחברת לעדי, מרגישה אותו. הצמרמורת עוברת בי כל פעם מחדש. אני ממש מרגישה אותו סובל ואני מחבקת אותו ונותנת לו כוחות מכאן, כדי שיתחזק. כל פעם שאני עושה את זה אני מתכסה בזיעה קרה כי אני מרגישה שהוא מרגיש אותי".
אחרי טקס הנרות ציפורה רושמת על לוח שנה את שמו של עדי, בתאריך של אותו היום.
בסופי שבוע מגיעים ילדי המשפחה לארוחה, ולעתים באים גם חברים של עדי מהצבא. "אנחנו תמיד משאירים כיסא אחד לעדי אם יחליט לבוא", היא אומרת.
נער מתבגר
היא מספרת כי "עדי שלי היה ילד פרפקט. מלא חיים, אוהב לבלות, וגם גנדרן לא קטן. אם אחד הקוצים בתספורת שלו היה זז מהמקום הוא ישר היה מסדר. הוא מין נער מתבגר זורם וקליל כזה. כשהוא היה בא הביתה ואני הייתי מקשה עליו בקושיות הוא היה מלטף לי את הראש ואומר לי: 'אמא תעבירי, תזרמי יהיה בסדר' צוחק את הצחוק שלו ונמלט מהבית, כמו כל החיילים שיוצאים לחופשה. אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו וללטיפות....".
"כשאני מדמיינת אותו בראש, אני חושבת עליו יושב בצינוק קטן ומלוכלך ומתגעגע הביתה. אבל אז אני צוחקת כי הוא מין טיפוס שיכול להתחבר עם כל אחד, אולי הוא אפילו צוחק עם השומר שלו. זה מתאים לעדי".
לדבריה, "שמרתי לו את כל הדברים שלו, גם את אלה שהוא לא יודע שיש לו. שמרתי לו גם את כל הדברים שהוא קיבל בזמן שהוא לא היה כאן. שמרתי מכתבים שכתבו לו תלמידי בית ספר בקריות, ומתנות ושלטים שהכנו בשביל הפגנה או איזשהו אירוע. אני כל כך מקפידה על זה ששמרתי לו אפילו את זרי הפרחים ששלחו לו. אני מייבשת אותם ושמה בבית שיראה כמה דאגו לו כאן".
"רק שיבוא, אני אקח אותו לאיפה שהוא רוצה, הוא רצה טיול אחרי צבא, אני אקנה לו כרטיס ואני ואבא שלו נטוס אתו לאן שירצה. הוא בטח לא ירצה איתנו לנסוע אבל אני לא אוכל לעזוב אותו לרגע".
