חוג אובדן המזל

כמה פעמים בשנה משילה הסופרת אמי טאן את תדמיתה המהוגנת, החיישנית, הרכה והמפויסת ומרשה לעצמה לרגעים להיות מישהי אחרת. לא סיפור 'סינדרלה' של המו"לות האמריקאית. לא מי שכתבה סיפורים קצרים בהיסוס גדול ומצאה פיה בדמות סוכנת ספרותית, שהבינה שיש כאן אוצר. לא 'אגדת אמי טאן' שנולדה בן-לילה, כשספרה הראשון 'חוג שמחת המזל' ראה אור והיה לרב-מכר מיידי. כמה פעמים בשנה היא פושטת את הגלימות הסיניות המרהיבות, שהיא אוהבת להתעטף בהן כשמצלמים אותה, עולה על מגפי עור גבוהי עקב, מצטיידת בשוט, נהיית - כדבריה בראיון לא זהיר אחד - "זונת רוק" ומתחילה לשיר.
"אין לי קול גדול", היא מצטחקת בבית בסן-פרנסיסקו בשיחה טלפונית ארוכה שמגלה קול ילדותי, צעיר בהרבה מ-49 שנותיה, "אבל לא חשוב איך אני שרה. העיקר שאני מרביצה לסטיבן קינג". אם תרצו לפגוש ברוקרית הזנותית, תצטרכו לעקוב אחר לוח המופעים של הלהקה הכי הזויה והכי לא מוכשרת בארה"ב. היא מורכבת מסופרים, מופיעה לכל היותר פעמיים שנה, וכל ההכנסות קודש לצורכי צדקה. סטיבן קינג מקבל עליו את המכות באהבה ובהכנעה, כשאמי טאן מנסה לרדת באוקטבה או שתיים כדי ליצור ביצוע משכנע ל-these boots are made for walking של ננסי סינטרה, שהוא פחות או יותר המנון של נשים, שהקיצו מתרדמת הסבילות וניעורה בהן, לא חשוב מדוע, חדוות אסרטיביות לוחמנית.
השורה האחרונה בפזמון החוזר בשיר היא איום גלוי על הזולת: "יום אחד המגפיים האלה ידרכו עליך", וכיוון שרוב הזמן אמי טאן עסוקה במילים ולא בזמרה, מיד אני מנסה לברר אתה על מי בדיוק הייתה רוצה לדרוך. כאן נרשמת שתיקה ארוכה, ובעקבותיה הצהרה מהוססת מאוד, מגומגמת אפילו, ש"אין בעצם מישהו אחד כזה... אלא שהיו בחיי שנים ארוכות שבהן לא ידעתי לומר 'לא', ובעצם, אם בכלל, אנחנו מענישים את האנשים, שאנחנו הכי אוהבים בחיינו".
כל פגישה עם ספר של אמי טאן מגלה טפח מן השנים הללו וגם מועמדים ומועמדות ראויים למדיי לעונש, אם תרצו להעניש. ב'חוג שמחת המזל' היא פתחה במסע ארוך לעבר ששני דורות ניסו בדרכים שונות להתכחש לו. המסע לא נחתם. הוא נמשך ב'אשתו של אל המטבח', ב'מאה החושים הסודיים' ומגיע לשיאו בספרה האחרון 'בתו של מרפא העצמות'. כל אחד בנפרד וכולם ביחד הם סאגה משפחתית של עקירה והגירה, אימוץ זהויות ואיבוד תרבויות, גילוי וכיסוי וניסיונות נוגעים ללב של אם ובתה להתקרב זו לזו מבעד לפערים בלתי אפשריים של שתיקה ואי-הבנה.

האם הסינית כאם יהודייה

בספר האחרון שכבר מעפיל ברשימת רבי-המכר העבריים (בהוצאת 'זמורה ביתן'), אמי טאן מאחה את מה שנותר אחרי אובדן גדול וכפול. אמה גססה מאלצהיימר, ובאותו זמן העורכת שלה ואמה הרוחנית גססה מסרטן. "אחת בחוף המערבי, אחת בחוף המזרחי, ואני בין שתיהן מנסה לטפל ולעזור כמיטב יכולתי הדלה. והיא באמת דלה מאוד, ודאי ביחס ליכולת לברוא זיכרונות במילים", היא מספרת. מבחינתה, עדיין מוקדם מדיי לדון בהשפעה המשחררת של מות הורה על כתיבתו של צאצא שהוא סופר: האבל עדיין טרי. אמי טאן התייתמה מאמה, בספר ובחיים, לפני מעט יותר משנה.
מי שקרא את 'חוג שמחת המזל', יכול היה למצוא בו סיפור של דור שני. מיליוני סינים נקלעו למלחמה אתנית חסרת פשר, מאות אלפים היו קורבנות רצח בידי היפנים, שעד עתה לא מצאו דרך להתנצל על זה וודאי לא לשלם פיצויים. אחת מהן הייתה אמה של אמי טאן. היא הצליחה לברוח מסין, מגורלה הפרטי, אבל לא ממשא הזיכרונות, לא מן הטראומה, לא מרוחות העבר ומאמיתות העבר. היא עשתה ככל יכולתה כדי לגדל ילדה אמריקאית והתבוננה בתמיהה, בחיים כמו בספר, ביצור הזר והעצמאי הזה. והיא הייתה מאוד-מאוד מאוכזבת.
"אמא שלי חלמה שאני אהיה מנתחת מוח נודעת במשרה מלאה ופסנתרנית קונצרטים מקצועית ומהוללת בזמני החופשי", אמרה אמי טאן, כשראיינתי אותה אחרי ש'חוג שמחת המזל' הפך לרב-מכר ענקי בארה"ב. זה היה לפני עשור וקצת, וכבר אז מתחה בשעשוע מסוים קווים לדמות האם הסינית כאם יהודייה: תובענות אין-סופית, חרדה בלי גבולות, תחושה של חוסר נחת תמידי ופער תרבויות מדהים. "קוראים יהודים מספרים לי שבעצם הספרים שלי מאוד מזכירים את חוויית העקירה וההגירה של יהודים לאמריקה אחרי פוגרומים, אפילו אחרי השואה", היא מתנסחת בזהירות מופלגת, שונאת להתראיין, שמעה כבר את כל השאלות המתבקשות, ובכל זאת מוכנה לעוד סיבוב, כי צריך.
בסוף 'חוג שמחת המזל' נדמה שהקרעים אוחו בסובלנות, בסבלנות ובאהבה. בדיוק כמו בספר, גילתה אמי טאן בחיי המציאות שלה כי אמה השאירה בסין משפחה קרועה. הסודות נחשפו לאט, אולי לאט מדיי, וכך התברר שיש לאמריקאית גמורה, שיודעת רק לקשקש בסינית של ילדים, אחיות חורגות ב'ארץ שם', סין העממית.
אבל זה לא הכול. "נשים נושאות את הזיכרון המשפחתי. הן אחראיות לו, מטפחות אותו, מספרות סיפורים לדורות הבאים, מתמודדות עם מה שאי-אפשר לומר בגלוי, מה שחייבים להסתיר בגלל טובת הילדים, מה שהן עצמן עדיין לא מוכנות להודות בו", היא אומרת, "וצריך גם לזכור שהן מגיעות מתרבות, שבמשך אלפי שנים הכריחה אותן להצניע רגשות, לא לדבר על מה שכואב, לא להתמרד ולשמור תמיד על חזות של הכול בסדר, כי מה יגידו השכנים".
וכך, בארה"ב, לא הבינה הילדה אמי מדוע היא אינה מצליחה לרצות את אמא שלה, מדוע כל שמחה משפחתית מהולה בהכרח בעצב, ומדוע, לכל הרוחות, נגזר עליה להיות 'אחרת', בעוד היא עושה את מרב המאמצים להשתייך לחבורה קולנית, רועשת ודי מפונקת של ילדים אמריקאים, שאינם מתכופפים תחת משאם של דורות קודמים.

סינדרלה ספרותית

במקום ובזמן שבו מתחיל מרד התבגרות, בבית משפחת טאן היכתה הטרגדיה. "בתוך שנה אחת אבי ואחי מתו. שניהם מגידולים ממאירים במוח", היא משחזרת באיטיות. יש לה כושר מרשים לשוטט בין המתים שלה כאילו היו עדיין אתה, אבל אמה רצתה להתרחק וארזה את בת העשרה והאח הנותר ופשוט נמלטה מאמריקה. "היא האמינה ברוח רעה שרודפת אותה ובצורך שלה להגן על המשפחה מפני הרוח", היא מסבירה. שווייץ נבחרה כמקום מקלט של רדופי רוחות מתוך אמונה שעד שם לא יגיעו. אבל אמי טאן הרגישה שהיא נחנקת והתחילה לבעוט. "עשיתי לא מעט שטויות במשך זמן די קצר", היא חוזרת לניסוח הזהיר. עיון בארכיוני עיתונות ובראיונות עמה שפזורים באינטרנט, מגלה בקלות את מהות השטויות והיקפן. קצת היפיות אופנתית, חבר אחד שאמה לא הייתה מכניסה הביתה, קצת סמים ופיצוץ גדול ביחסי האם והבת, עד שלבסוף נמלטה הבת בחזרה לארה"ב וחזרה להיות ילדה טובה.
בהמשך הביוגרפיה נרשמו לימודים בקולג', נישואים יציבים לבחור טוב, אם כי לא סיני-אמריקאי, ועבודה משעממת בכתיבה מסחרית. עד גיל 37 ייצרה אמי טאן מאות חוברות הדרכה ומצגות תדמית מילוליות בימים, ובלילות כתבה למגירה סיפורים קטנים על סיניות אמריקאיות. המגירה שתקה, הצורך לזכות בהכרה גבר על חוסר הביטחון, אלת מזל אחת הובילה אותה אל סנדרה דייקסטרה, סוכנת ספרותית אגדית - וזה קרה. כמעט בן-לילה. סינדרלה ספרותית סינית-אמריקאית נולדה.

- ואמא שלך יכולה הייתה סוף-סוף לרוות נחת ולהפסיק להציק לך?

"אם אני חושבת על זה... אז לפעמים, לא תמיד, בעצם - כן ולא, והיא המשיכה להציק לעצמה, ולי דרכה, דרך הסיפורים שפשוט לא נגמרו, שלכל אחד מהם היו הסתעפויות והסברים, יובלים ודרכים לא סלולות משלהם".
כך בחיים: עם הצורך המיידי לייצר פרסונה ציבורית, בצד האהדה הרבה, גילתה אמי טאן גם את האי-הבנה הטוטאלית, שמתרחשת כשקוראים אוהבים מזהים את הגיבורה בסיפור עם הסופרת, אחת לאחת. "מאות נשים אמרו לי, לא תמיד בסימפטיה, שהן מקנאות בי על כך שהצלחתי להשלים עם אמא שלי". לאנחות אין לאום ברור, אבל זו שאני שומעת בטלפון, הייתה מתקבלת בהבנה מוחלטת אצל אמהות ובנות מקראקוב ומקזבלנקה כאחת. כי במקום שבו לכאורה אפשר היה לחתום את הסיפור המשפחתי, השדים, הרוחות, המתים והזיכרונות עדיין ארבו בכל פינה.
ב'אשתו של אל המטבח', הספר השני, גילתה אמי טאן שמה שמיליוני סינים עשו במשך אלפי שנים, כבר אינו אפשרי. כל משפחה יראת-שמיים החזיקה במטבחה צלם של אל, שתפקידו לדווח לממונים על התנהגות בני הבית כל שנה בערב ראש השנה הסיני. כשלאלים יש פרצוף ברור, אפשר להתחכם להם, כמקובל, ולתקוע בפה של הפרצוף תפוח באלכוהול, כדי שהאל ישתכר, יסתום את הפה ולא יוכל להלשין. אבל אף אחד מפנתאון הישויות הקוסמיות של סין אינו מחוסן מפני זיכרונם של בני-אדם, ובמיוחד לא מזיכרונן של נשים מהגרות, שאיבדו בית ומשפחה ושפה ותרבות, ותוך שהן בונות לעצמן חיים חדשים ואלטרנטיביים, הן מתאמצות לתור אחרי הזמן האבוד, אחרי מה שהיה ואיך היה בדיוק.
"אמא הייתה המוזה הגדולה שלי", היא אומרת. מוזות הן לא תמיד היצורים הכי נחמדים בעולם. "גם כשאנחנו לא רוצות לשמוע את הסיפורים של האמהות שלנו, הן עדיין חלק מאתנו. אם באגדה, אם בחרדה. הן חלק מן הגוף והדם והמוח שלנו".

- ואנחנו לא יכולות לבחור? פשוט לחדול מלהיות "בתה של" ולומר "אני, וכך אני רוצה?"

"כבר אמרתי שהיו בחיי שנים רבות מדיי שלא ידעתי לומר 'לא'... והיום אני חושבת שתמיד נישאר בנות-של, עד יום מותנו. אם יהיה לנו מזל, ישתנו היחסים. אם נזכה, נוכל להביע ולקבל את האהבה שמסתתרת מאחורי החרדה העמוקה".
מיליוני קוראים - ובעיקר קוראות - עברו עם אמי טאן את גלגולי הסאגה המשפחתית מספר לספר, אבל גם הם וגם היא לא יכלו לשער שמתחת לכל חשיפה מסתתרת עוד טרגדיה לא מפוענחת, לא מדווחת, מוכחשת לחלוטין, אם בגלל אימת הרוחות ואם מפני שאי-אפשר לסחוב כמויות כאלה של מטענים רגשיים ועדיין לצחוק, לחיות, לשמוח.
הסופרת שגם הרומן השלישי שלה היה רב-מכר ענק, שהפכה שם נרדף לפיוס הבין-תרבותי, הלכה ואיבדה את המוזה שלה, כלומר את אמה. "אלצהיימר היא לא המחלה הכי נוראה שיש מבחינת החולה", היא אומרת עכשיו בקול מדוד ומרוחק, כאילו נתבקשה להכתיב את הדברים וחשוב לה לתפקד כמנהיגה של קבוצת תמיכה אמורפית, "אבל זו המחלה הקשה ביותר למי שמקורב אל החולה. לא רק בגלל הטיפול האין-סופי, אלא בעיקר מפני שתחושת האובדן הופכת לאבל איטי ומתמשך ככל שהחולה הולך ומתנתק מן ההווה, מן היכולות הקוגניטיביות שלו, ממה שעושה אותו בעינינו לאדם שלם".

- ומה קרה לאמא שלך?

"בהתחלה היא איבדה את היכולת לדבר אנגלית, שפה שלא הייתה שלה ממילא, שמעולם לא הצליחה לבטא בה את מה שרצתה. אחר-כך שכחה גם סינית מנדרינית. בסוף, לפני שמתה, יכלה לדבר רק בניב של קנטון, שהוא הניב של ילדותה. והיא לא הייתה... היא לא חשה שזה טראגי, כי אובדן הזיכרון במקרה שלה היה גם שחרור מן הכאב של הזיכרון".
מעט מן הכאב וממקורותיו תמצאו ב'בתו של מרפא העצמות', ספר שבו כל הזהויות העלומות, כל הסודות האפלים של משפחה שסועה, נחשפים באזמל מנתחים מילולי. הביקורת נעה בין חותמת-הכשר של 'כתיבה טראגית' לבין 'רומן רומנטי', אבל בעיניי אין דבר רומנטי פחות מדמות אמיתית של סבתא, שעברה לא רק אונס, אלא בעירה אמיתית, כזו שהותירה את חצי פניה מעוותים לבלי הכר. בין האלים, הרוחות והשכנים, שלכולם יש מה לומר, צמח מיתוס משפחתי שאמור היה להגן על הבת של הסבתא מפני המזל הרע. השקר נחשב אמצעי הגנה לגיטימי, וכך אירע שגם אמא של אמי טאן, בעצם, ידעה מעט מאוד על משפחתה שלה. עד שנותיה האחרונות. אז נחשפו, כמעט בבת-אחת, כמה אמיתות מוצקות ומכאיבות.
"שיעור ההתאבדויות בקרב נשים סיניות הוא די מבהיל", היא חוזרת אל הטון הבטוח, זה שבו מדווחים על עובדות, "במיוחד אם נתחשב בכך שבכל תרבות בדרך כלל גברים נוטים להתאבד יותר מאשר נשים". אבל סבתא אינה נתון סטטיסטי, ותורשה אינה רק עילה למחקר מעוקר מהשלכות אנושיות, ביוגרפיות. משא הזיכרון של אמי טאן כולל שני דורות של נשים שחיו, איכשהו, עם דיכאון עמוק. אחת התאבדה. השנייה איבדה את זיכרונה. והמצליחנית האמריקאית גילתה שלא רק סיפורי רוחות, טעמים וריחות הם חלק מן ההיסטוריה שלה, אלא גם הדיכאון עצמו במלוא חריפותו הקלינית, וכי השתחררות ממשא הזיכרון בפסיכותרפיה לא הועילה לה.
"קרה לי משהו שיכול להתרחש רק בסרטים של וודי אלן. אני יושבת בקליניקה של הפסיכולוג, שופכת את הנפש - והוא נרדם לי באמצע. ואני עוד התביישתי לבקש ממנו שיחזיר לי את הכסף". תרופות דווקא הועילו. בראיונות עם צאת ספרה הקודם הייתה מוכנה לחלוק את המרשם נוגד-הדיכאון עם עיתונאים, ואולי להשתחרר מעט מעוד מועקה של סוד. עכשיו היא כבר אינה פוחדת מהופעתו החוזרת ונשנית. "רק הזעם שאני מגלה בעצמי בדיכאון מפחיד אותי... אולי זו הדרך שלי להעניש אחרים", היא מהרהרת, ואנחנו מתווכחות קצת: שכן בשפה אחת, זו של הקלינאים, זעם מתפרץ הוא רק סימפטום ללאות ולעצב העמוק שיתקפו בעקבותיו. אבל בשפה של אמא, ככל הנראה, זה 'עונש'.
השנים שלפני 'בתו של מרפא 'העצמות היו הקשות שבחייה. היא עצמה יודעת שגם הסטטיסטיקה יודעת לספר כי בקרב יוצרי מילים, משוררים, סופרים ומחזאים שיעור הדיכאונות גבוה בהרבה מאשר בכלל האוכלוסייה, וכי עושר, תהילה, ידוענות והכרה ציבורית אינם מהווים בשום מקרה תשובה יצירתית הולמת. חמש שנים נדדה בין החוף המערבי לחוף המזרחי, סועדת את אמה ואת האם הרוחנית. הן מתו לה בתוך שבועיים. האחת נאבקת על מה שנותר מחייה, מחוברת לכל המכשירים.
"אבל אמא שלי בחרה אחרת. היא רצתה שנהיה לידה. אני חושבת שעד לרגעים האחרונים של הצלילות היא רצתה גם שאני אדע שהיא אוהבת אותי, ושזה חשוב לה שאדע עד כמה. גם כשהתפקידים התהפכו לחלוטין, גם כשהייתי אמא שלה והיא הייתה ילדה קטנה מאוד, שצריך להאכיל ולנקות אותה".

מבקרת בחלומות

כשהטרגדיה האישית מכה, אמי טאן מתנחמת ביכולתה להתארגן ולעשות סידורים עבור כולם, ואחר-כך להתנתק ולהתבונן בדברים כמו מבעד למחיצה עדינה של חוסר שייכות. מבין המתנות שירשה מאמה היא מתנחמת באפשרות לפגוש את המתים שוב ושוב בחלומות. "אני שמחה בנוכחות הנמשכת שלה בחיי. היא באה לבקר בחלומות, מייעצת, תומכת. אני זוכרת התרוצצות מבוהלת אחת שלי, כשהייתי צריכה לצאת למסע ראיונות בלתי נגמר, והפער בין מה שהספקתי לבין זמני הטיסות היה בלתי אפשרי, והיא הופיעה בחלום, אמרה לי, אל תדאגי, אני אעזור לך, ולמחרת כל הדברים התארגנו כמו במטה של קסם".

- וסליחה על הבוטות: היא עדיין מציקה בחלומות?

"לא, בכלל לא. להפך. היא כל הזמן מבקשת ממני שלא אדאג כל-כך, שאנוח, שאירגע קצת מכובד החרדות".

- וזה מועיל?

"רק כנוכחות מנחמת. איך אפשר להפסיק לדאוג לאנשים שיקרים לך?"
כאן תור המראיינת לשתוק קצת. כן, מתעורר פיתוי מסוים לומר לה שזו תשובה יהודית מופתית, שאפילו מנוסחת באורח מסורתי כשאלה. ועוד פיתוי לשאול אותה אם מות האם מסמן את סוף הסאגה הסינית-אמריקאית בספריה: אני מוותרת על השאלה מתוך הנחה שתקופת אבל, ארוכה ככל שתהיה, אינה תמיד הזמן הנכון לתהות על הספרים שעוד יבואו.
לדאגה דרכים מוזרות משלה להתפשט בעולם באדוות גדולות ומתרחבות. אחרי הראיון הטלפוני ביקשתי לשוב ולדבר אתה, מפני שאולי, בצל אסונות גדולים, מתרחש איזשהו זעזוע גם בפרספקטיבה האישית של דאגנים מסורים. אבל היא אינה מדברת עכשיו, ודאי לא על אסונות לאומיים. "פרוזה היא הדרך היחידה שלי לבטא את מה שאי-אפשר לומר בדרכים אחרות", חזרה ואמרה בסוף הראיון. "כל היתר - שכבות של סודות מרהיבים ומיתוסים מנופצים, חצאי אמיתות ואימה של זיכרון - כבר מצוי בספר.
(מתוך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות")