שלושה ילדים הוחזרו בשנה האחרונה

אימוץ 'בלתי עמיד' (DISRUPTION) אינו תופעה נדירה. בעולם מדברים על כישלון של 15-20 אחוז מכלל האימוצים. בישראל, התופעה מצומצמת יחסית, 'רק' 10% מהילדים מוחזרים לשירות למען הילד בטרם הפך האימוץ לרשמי. הרוב המוחלט של הכישלונות מתרחש באימות של ילדים בוגרים, או בעלי צרכים מיוחדים – מוסרות אלה בלאס, מנהלת השירות למען הילד, ואווה צ'אליק, מפקחת ארצית בשירות למען הילד ואחראית על אימוץ ילדים מיוחדים.

משפחות, זוגות וגם אשה או גבר המבקשים לממש הורות לילדים בוגרים (או בעלי צרכים מיוחדים) עוברים מסלול רב שלבים עד שהם מגיעים לוועדה הארצית לצרכים מיוחדים, שבה נעשים ה'שידוכים' על פי צורכי הילד ויכולתם להיענות להם. המאמצים הפוטנציאליים מקבלים את כל המידע אודותיו (מצבו הגופני, הנפשי, הבריאותי והרקע שלו). בהמשך הם רואים תמונות וקלטות וידאו שלו, ורק אחר כך נערכת הפגישה הראשונה, בנוכחות עובד האימוץ, ונבנית תוכנית להיכרות הדרגתית בין הילד להורים המאמצים. ועל אף ההקפדה, קורה שהקשר נכשל, בשל סיבות בלתי צפויות, או בשל מתחים שטואטאו מתחת לשטיח וצפים כתוצאה מהכנסת אדם נוסף הביתה.

"במשפחה עם ילדים עדיף להתייעץ אתם לפני ההחלטה על אימוץ, כי לא פעם האימוץ עלול להיכשל בגלל אי-הסכמה שלהם, או של אחד מהם, ולא הגיוני לקלוט ילד ולתת לו חיים טובים על חשבון ילד אחר", אומרת צ'אליק. לפעמים מתברר כי התנהגותו של המאומץ אינה מתאימה ל'נורמות' של המשפחה; לפעמים הסביבה הקרובה מערערת את ביטחונם של המאמצים בצעד שעשו; לעתים מביא הילד החדש להפרת האיזון העדין בבית; ולפעמים עלול האימוץ להיכשל בגלל דחייה שמפתח אחד ההורים כלפי הילד החדש, וזו עלולה לגרום (או להעלות על פני השטח) התערערות היחסים בין בני הזוג, שאחד מהם התחבר לילד המאומץ והשני אינו רוצה בו.

"כשהאימוץ אינו עמיד והמשפחה נאלצת להחזיר את הילד ולהפסיק את התהליכים להפיכתו לחלק ממנה, הכאב הוא בלתי נסבל, הן של הילד והן של המשפחה", אומרת צ'אליק. "כישלון כזה הוא פצע שקשה לרפאו. בדרך כלל הורים כאלה אינם פונים שוב לאימוץ, ולרוב הם גם מנתקים את הקשר אתנו.

"בתהליך של הכנת הורים פוטנציאלים לאימוץ איננו מסתירים מהם את הקשיים האפשריים, להפך. אנחנו עושים הכל כדי שיידעו לקראת מה הם הולכים, וכדי להכין אותם להתמודדות ולסייע להם במהלכה.

"המעקב הרשמי אחרי האימוץ נמשך שישה חודשים, שבהם עובדת האימוץ היא עדיין האפוטרופוס על הילד. אבל מאחר שלמדנו עד כמה אימוץ בוגרים הוא עניין מורכב, אנחנו שמים דגש בשנים האחרונות על פיתוח שירותי פוסט-אימוץ, לליווי המשפחה למשך שלוש שנים לפחות. בין השאר מתקיימות גם סדנאות-המשך להורים מאמצים, להבהיר להם שהם אינם לבד. והעובדה היא שהרוב המוחלט של הילדים שחוו דחייה במשפחה (ולעיתים זה קורה יותר מפעם אחת!) מוצאים בסופו של דבר בית חם וחווים אימוץ מוצלח".

יותר כישלונות ככל שהגיל עולה

גיל המאומץ הוא מדד חשוב להצלחה. שיעור הכישלונות עולה ככל שעולה גיל הילד. במחקר שנעשה בארה"ב התברר כי מגיל 11 למעלה עולה שיעור הכישלונות במידה ניכרת. אם בגיל 6-8 הוא מגיע ל- 10% דחיות, ובגיל 9-11 הוא כ- 17%, הרי בגילים 12-14 מגיע שיעור האימוצים הנכשלים ל- 22%.

אין כמעט השפעה לילדים ביולוגים או אחרים במשפחה המאמצת, להוציא מצב בו כל הילדים הם בעלי מין שונה מזה של המאומץ החדש, או כאשר יש במשפחה ילד באותו גיל בדיוק.

במשפחות המקבלות קבוצה של אחים, כאשר יש כבר ילדים ביולוגיים (בעיקר ילדים באותו הגיל) אחוז הכישלונות גבוה יותר. כך גם כשיש פער בין הציפיות, לבין הילדים שקיבלו המאמצים, וכאשר הציפיות אינן ריאליות.

הגיל והמוצא של ההורים המאמצים אינו מעלה ואינו מוריד את שיעור ההצלחה. אבל – להכנסה והשכלה יש קשר – במעמד סוציו-אקונומי נמוך, אחוז הכישלונות קטן יותר!

לעומת זאת, אין הבדל בין זוגות הורים לבין משפחות חד הוריות, ואין קשר למשך תקופת הנישואין בסיכוי להצלחה או לאי הצלחה.

40-60 אחוז מהילדים זוכים, אחרי שחוו אימוץ בלתי עמיד, לאימוץ מוצלח במשפחה אחרת.