"נעלנו את הדלת והתפללנו שמע ישראל"

תושבי ההתנחלות אלי סיני עברו אמש (ג') שעות קשות בין חדירת המחבלים לשטח ההתנחלות, שבמהלכה נהרגו שני ישראלים ונפצעו 13, ועד להריגת המחבלים (ראה ידיעה על הפיגוע בידיעות מקושרות מימין).
תושבים בהתנחלויות הביעו זעם רב זמן קצר לאחר הפיגוע. לדבריהם, דרשו בשנה האחרונה מספר פעמים להקים גדר מערכת סביב ההתנחלות. אם הייתה הבקשה נענית, אומרים שם, היה הפיגוע נמנע. זו הפעם הראשונה מאז תחילת האינתיפאדה בה חודרים מחבלים להתנחלות. תרחיש זה הוא אחד החמורים שצייר לעצמו צה"ל ולכן האבטחה הכבדה בהתנחלויות. את אלי סיני מאבטח כוח איכותי של פלוגת "עורב" של גבעתי ובנוסף פועלת בישוב, כמו גם בהתנחלויות אחרות, כיתת כוננות.

"שוכבים עם הנשקים מכוונים לדלת"

לאחר הירי הראשוני על האזרחים, סרקו חיילים את הישוב בחיפוש אחר מטענים ומחבלים נוספים. גנית נווה, תושבת אלי סיני, סיפרה ל-ynet על שהתרחש במהלך הסריקות: "היה שקט ביישוב. אנחנו היינו נעולים בבית עם הנשקים מכוונים לעבר הדלת". נווה הוסיפה "חבר שלי מהיישוב התקשר וסיפר שזרקו על הבית של המשפחה שלו רימונים. המשפחה הצליחה להיכנס לחדר השינה ולנעול את עצמה. הוא שמע את המחבלים הולכים בחוץ ולכן הוא ביקש ממני להזעיק את הצבא אל הבית שלהם. פחדתי לצלצל כי המחבלים עלולים היו לשמוע את הצלצול".

"נעלנו את הדלת והתפללנו שמע ישראל"

גבי וינשלבאום, תושב ההתנחלות, סיפר שהיה בביקור שגרתי אצל השכנים כאשר שמע את הצרור הראשון.
"היינו פה אצל השכנים ופתאום שמענו יריות מאוד מאוד מקרוב. דאגתי נורא כי הילדים היו בסוכה, רצתי והבאתי את הילדים פנימה, סגרנו לאט לאט את האורות כי ראינו שהאש מתקרבת אלינו".
"כשהצצתי מהחלון ראיתי איזו דמות קופצת מעל הגדר, וחשבתי שמדובר בחייל כי ראיתי אפוד והוא היה לבוש כמו חייל בחושך. ואז מישהו נגע בחלון וקיבלנו 2 רימונים לתוך הבית".
"אני ישר קפצתי על הילדים והשכנה פה. זחלנו ככה לתוך החדר והכנסתי את הילדים מתחת למיטה והתמקמתי באחת מפינות החדר עם נשק ואמרתי אלוהים ישמור עלינו אם מישהו ייכנס לפה. או סופי או סופו".
וינשלבאום סיפר כי מהשלכת הרימונים שהתפוצצו בתוך חדר השירותים נפגעו הוא וילדתו ובתה של השכנה מרסיסים.
"באותו רגע ישבתי באיזו שהיא פינה בחדר עם נשק. זה היה נצח, תאמין לי התפללתי לאלוהים שלא יביא אף אחד ונצא מזה בחיים. רצינו שאף אחד לא ישמע , וסגרנו את הדלת, גם נעלנו אותה והתפללנו שמע ישראל".
"הרגשתי מיד שאני מאבד קצת דם. נפצעתי ברגל וביד וזהו, לא אמרתי כלום כי לא רציתי להכניס אותם לפאניקה. שאלתי כל הזמן את הילדה אם היא בסדר וראיתי שהיא לא בוכה".
וינשלבאום הוסיף כי עיקר דאגתו היא לילדה ולטראומה שעלולה להיגרם לה כתוצאה מהדקות הקשות שחוותה. "אני בסדר, אני דואג לילדה. אני לא רוצה שתסחב את זה כל השנים".