כרטיס טוב באמצע

בשביל חובבי תרבות אמיתיים, פתיחת העונות החדשות דומה לצלצול פעמונו המפורסם של החוקר הרוסי פאבלוב, שגרם לכלביו להזיל ריר בציפייה לאוכל. יש מודעות מפתות בעיתונים, הרפרטואר מתרענן, אפשר להוציא מהארון את המחלצות הייצוגיות שנחו כל פגרת הקיץ, לכבות (בתקווה) את הסלולרי המעיק ולנסות ליהנות מאחד הדברים הנפלאים שהאנושות יכולה להציע לעצמה (אם לא כוללים אנתרקס): מופעי תרבות ובידור.

בתקופה זו, של לבלוב תרבותי מחודש, מוסדות התרבות עטים במרץ על קהל הצרכנים הפוטנציאליים ומפזרים ניירת של חיזורים למכביר. ההיצע, יגידו לכם, לא מבייש. אבל המחירים? אלה בהחלט יכולים לייבש. משום שבמדינה שבה כרטיס להצגה עולה 140 שקל, שלא לדבר על מופעי אופרה ומחול, שגוזזים מארנקכם מאות שקלים לזוג, התרבות - כולל זו שמתיימרת להיות "עממית" - מופקרת בידי האליטה הכלכלית הנצחית. ואיפה לעזאזל הפרולטריון? איפה תושבי הפריפריות? מה עם הסטודנטים? כל אלה נאלצים להסתפק בדרך כלל בפירורים ושיירים, או מחפשים אופציה נורמלית במחירי ועדי העובדים השונים, שכובלים אותם לרפרטואר שנבחר מראש, לעיתים במקומות פחות טובים באולם. באמת תודה רבה.

"אין ספק שמחירי המופעים מכתיבים אליטיזם מוחלט", אומר שי בר יעקב, מבקר התיאטרון של "ידיעות אחרונות". "באירופה, לדוגמה, במדינות כמו גרמניה, שבהן קיימת תפיסה אחרת של תיאטרון, יש סובסידיה שמגיעה עד 80 אחוז ומסייעת בהוזלת הכרטיסים לצרכנים". לדברי בר יעקב, כדי להתגבר על המכשלה הכלכלית התפתחה עם השנים בארץ תרבות מנויים ענפה. זו כוללת בדרך כלל הנחות בסדרי גודל משתנים לוועדי עובדים ולקבוצות מאורגנות. על פי שיטה זו שני הצדדים אמורים להרוויח: הצופה זוכה במחיר מוזל יחסית לכרטיס, והתיאטרון מקבל קהל נאמן. "מפעלי המנויים התפתחו בארץ לרמה שכמעט לא מוכרת בעולם. אותם מפעלים, בעיקר התיאטראות האזוריים, עלולים לפתח סוג של קהל שלא מציב שאלות, לא חווה צפייה ביקורתית ולא מפתח טעם אינדיווידואלי. באותם תיאטראות, שמכוונים למכנה המשותף הרחב ביותר, כמעט שאי אפשר לראות הצגות שיש בהן איכות תיאטרלית, מקוריות ותעוזה, אלא בעיקר הצגות בעלות פוטנציאל מסחרי רחב. בהחלט אפשר לומר שאותם תיאטראות תורמים ליצירת צופים עצלנים".

באמצעות עיון בתוכניות של מוסדות התרבות השונים ובפרסומי המופעים בכלי התקשורת, ניסינו להרכיב כאן פרופיל לכמה סוגים של צרכני תרבות. בגלל פערי המחירים, שנובעים מהסדרים שונים לקבוצות ומוסדות, במרבית המקרים התייחסנו לצרכנים "רגילים", שלא שפר עליהם מזלם והם לא משתייכים לגוף ציבורי גדול. חשוב להדגיש שצרכנים מיוחדים כמו גימלאים וחיילים אכן נהנים מהטבות שונות ומהוזלות מיוחדות.

עד 250 שקל בחודש לתרבות ובידור: נועה הסטודנטית

נועה היא סטודנטית למדעי הרוח, שעובדת במשמרות בחברת טלמרקטינג ומרוויחה בחודש טוב 3,500 שקל. רוב משכורתה הולך על דמי השכירות של דירתה במרכז תל אביב, אותה היא חולקת עם חברה, ועל הוצאות הבית השוטפות (טלפון, חשמל, ארנונה ומיסים שונים). בנוסף, חלק נכבד מהמשכורת הזעירה מוקדש לדמי נסיעות באוטובוסים ומוניות, כי לנועה אין כרגע תקציב לרכוש אוטו, כמו גם לשלם את דוחות החנייה האימתניים באזור מגוריה. על אלה צריך להוסיף את חלקה של נועה בשכר הלימוד שאותו היא משלמת יחד עם הוריה, ואת הציוד הרב שהיא נאלצת לרכוש למען לימודיה. כמו כל בחורה צעירה גם נועה אוהבת לשבת פעם בשבוע לפחות בבית קפה, לצאת מדי פעם למסיבה, ולקנות פעם בחודשיים מכנסיים או זוג נעליים חדשות במתחם שינקין. על כיכר המדינה היא לא ממש מעזה לחלום.

בסך הכל נשאר לסטודנטית התפרנית שלנו משהו כמו 250 שקל בחודש, שיכולים לשמש כתקציב תרבות. אמנם לא מדובר בסכום גדול, אך עם זאת לא בלתי אפשרי. נועה מחזיקה במנוי סטודנט לקאמרי שכולל שש הצגות או שלוש הצגות זוגיות ב-225 שקל, שמחולקים לשישה תשלומים. בשורה התחתונה מדובר ב-37.5 שקל בחודש. לצערה מדובר בכרטיסים מוזלים ליציע, אבל במדינת ישראל, כשאתה צעיר ששואף להשכיל וליהנות מתרבות כאחד, צריך לעשות פשרות. המבקר בר יעקב ממליץ לה (ולדומיה בתקציב הצנוע) על הצגות הקמארי "קופנהגן", "קברט לוין" ו"מר גרין".

נועה שוחרת התיאטרון לא מוותרת גם על הצגה בחודש בתיאטרון גשר (60 שקל לסטודנט). בר יעקב ממליץ לה בחום לרוץ להצגה "אדם בן כלב". כחובבת ג'אז מושבעת, מדי חודש היא תיאלץ להיפרד מסכום של 85 שקל עבור מופע במשכן לאמנויות הבמה, במסגרת מנוי לשישה מופעים. ושוב מדובר בכרטיסים הזולים ביותר למקומות היותר נידחים באולם. את יתרת התקציב היא יכולה לנצל להצגת פרינג' בתיאטרון תמונע או בתיאטרון הסימטה (50 שקל), אבל רק אם מדובר בחודש שבו נועה מוותרת על ביקור בקולנוע. על מופע מחול טוב כבר אין מה לדבר.

עד 400 שקל בחודש: מוטי וליאת הבורגנים מחיפה

מוטי וליאת הם זוג חיפאי עם שני ילדים קטנים. הוא טכנאי מחשבים, היא הנדסאית בניין. לא רעבים ללחם, אבל בפירוש חושבים על כל שקל שיוצא מהקופה המשפחתית. המשכנתה על הדירה בנווה שאנן מציקה מאוד, גני הילדים עולים המון, הבייביסיטר שודדת, ובנוסף מדי חודש נוחתות עליהם הוצאות בלתי צפויות - חתונות מעיקות של חברים לעבודה, תרופות לילד שסובל מאלרגיה לפרחים, ומומחים הומיאופתיים שמטפלים בכאבי הגב של מוטי. בסך הכל נשאר לזוג 400 שקל בחודש להשקעה בתרבות ובידור. מכיוון שמדובר בזוג שעובד בעסקים פרטיים קטנים, הם לא נהנים ממחירי ועד מוזלים.

מנוי של שבע הצגות לתיאטרון חיפה בשנה הראשונה עולה לשניהם יחד כ-1,680 שקל, עם אפשרות לחלק את הסכום לעשרה תשלומים ולשלם 168 שקל בחודש. הצגת בידור נוספת תעלה להם בסביבות 200 שקל לזוג, אך בהחלט אפשר לשכוח ממנה אם לוקחים את הילדים להצגת הילדים "פינוקי" שמציגה בקניון השכונתי בשבת בבוקר. פינוקי החמוד מתגלה כהשקעה די רצינית של 150 שקל (בהנחה שמדובר רק בשלושה צופים - הילדים והאם או האב. במקרה של ילדים שזקוקים להשגחת שני ההורים המחיר מגיע כבר ל-200 שקל). למחיר ההצגה אפשר להוסיף עוד 10 שקלים - מחיר קלטת שירי ההצגה, שהילדים מסרבים לצאת מהאולם בלעדיה.

אם ויתרנו על הצגת בידור או כבלנו את הילדים לווידיאו, מה בכל זאת נשאר? שני סרטים בחודש (116 שקל) או מופע סטנד אפ של אמן מתחיל (כ-100 שקל לזוג). מבקר הבידור של "ידיעות אחרונות", עמוס אורן, ממליץ על מופעי הצחוק של אסי וגורי (80 שקל לכרטיס יחיד), עידן אלתרמן ואבי גרייניק (85 שקל) והחצילים (75 שקל).

עד 700 שקל בחודש: יואב ויעל היאפים מירושלים

יואב הוא ארכיטקט בעל משרד פרטי, יעל היא מורה למחול. מדובר בזוג יאפי עם דירה מרווחת ברחביה (שלהורים היה חלק נכבד ברכישתה), שמחזיק שתי מכוניות ויוצא לפחות לשתי חופשות בחו"ל בשנה. אין ממש דאגות פרנסה, אבל המיתון האימתני החליש משמעותית את העסקים במשרד של יואב, כך שאי אפשר להשתולל. חוץ מזה, הזוג מחכה לילד והוצאות ההריון והלידה הצפויה מתחילות גם הן להכביד על התקציב המשפחתי. בסך הכל נשאר לזוג שלפנינו סכום נאה של 700 שקל, אותו ניתן להגדיר כתקציב בידור ופנאי.

הם מנויים בתיאטרון החאן לשש הצגות במקום טוב באמצע - עלות של 1,100 שקל שמחולקת לשישה תשלומים - כ-180 שקל בחודש. יעל אוהבת מאוד מחול, ומדי חודש נוסעת עם חברה למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. מחיר כרטיס במסגרת סדרת מנוי של ארבעה מופעים במקום לא רע יעלה לה 576 שקל בארבעה תשלומים - כ-150 שקל בחודש. מבקרת המחול של "ידיעות אחרונות", תקוה חטר-ישי, ממליצה ליעל להישאר בבית ולנצל את תקציבה למשהו אחר. "מחירי הכרטיסים של הלהקות הממסדיות - בת דור, בת שבע, ענבל וכו' - שמקבלות תקציב מהמדינה ומחויבות להעלות שתיים-שלוש פרמיירות בשנה, נוחים יותר, אבל המופעים לא מספיק מעניינים. מאז 'אנאפאזה' ו'זכרון דברים' לא קרו כאן דברים טובים. עולם המחול, לא רק הישראלי, מצוי בקיפאון מסוים ולצערי אין הרבה מה לראות. בכל מקרה, למי שלא ראה מומלץ לרוץ ל'זכרון דברים', שמציג בכל העולם.

בביקוריהם בתל אביב הם קופצים לעיתים לראות מה חדש בתיאטרון גשר (280 שקל לזוג) או באחת מהצגות הבימה (כ-250 שקל). בר יעקב ממליץ על "הכסאות" או על "מונולגים מהוואגינה" השובבי. לאלה צריך להוסיף יציאה חודשית אחת לפחות לקולנוע (58 שקל), ובכך פחות או יותר הסתיים תקציב התרבות של יעל ויואב. כדי לצפות במופע רוק או מוזיקה קלה ייאלץ הזוג להיפרד מ-120 שקל לפחות, ולוותר על הצגה תל אביבית.

תקציב לא מוגבל: פרידה ויהורם מהרצליה פיתוח

פרידה ויהורם הם זוג בסוף שנות ה-50 לחייהם. מדובר בזוג אמיד מאוד, שחי בשלווה בווילה עצומת מידות בהרצליה פיתוח. הוא איש עסקים שחולש על חברת נדל"ן מבוססת היטב, היא ד"ר לאנתרופולוגיה. מדובר בזוג חובב מוזיקה קלאסית ואמנות, שלמעשה יכול להרשות לעצמו ללכת לכל מופע שבו הוא חפץ, למרות המיתון שמכרסם בכל חלקה טובה - גם אם היא דשנה ואיתנה.

הם חברים באגודת ידידי האופרה הישראלית במעמד "יקירים" - סכום של 9,000 שקל לפחות בשנה (אפשר להוסיף תרומה כראות עיניהם), במסלול האופרה שכולל תשעה מופעים. תמורת המעמד הם זוכים בשלל העדפות שכוללות בין היתר חנייה חינם, הזמנות זוגיות למופעי בכורה וכרטיסים מוזלים בתיאטרון חיפה, הקאמרי, הבימה ובית ליסין. מנוי ל"החוויה הקלאסית" במשכן לאמנויות הבמה, שכולל שישה מופעים במקומות הטובים ביותר, עולה לשניהם 2,080 שקל. הזוג האמיד שלפנינו גם נמנה עם עמיתי תיאטרון גשר, תמורת 1,800 שקל בשנה. בני הזוג יכולים להוציא בלי היסוס כ-220 שקל נוספים על הצגת בידור במחיר מלא, או כ-80 שקל על ביקור במוזיאון תל אביב, והיד עוד נטויה.

חסכנים עם ראש פתוח וארנק מצומק

גם אם אתם לא נמנים עם בני מעמדם של יהורם ופרידה, אין צורך להתייאש. בעזרת חיפוש אינטנסיבי במדריכים השונים אפשר ללכוד מופעי תרבות, בדרך כלל של אמנים מתחילים ואנונימים, בשליש המחיר. במקרים רבים האיכויות מפתיעות לטובה.

מחירי הצגות שמעלים תלמידי בתי ספר למשחק לא עולים על 40 שקל. מופעי ג'אז במועדונים שונים מסתכמים גם הם ב-40 שקל בלבד. במרכז סוזן דלל בתל אביב ישנם מופעי מחול בעלות של 55-35 שקל בלבד, ולעיתים אף בכניסה חופשית. חובבי הפרינג' (תיאטרון שוליים) לא צריכים לשלם יותר מ-60 שקל להצגה. נכון שמדובר בדרך כלל במרכז הארץ, אבל גם בפריפריות יש הבלחות.

"בהחלט אפשר לחפש את הפתרון למצוקה הכלכלית בבתי הספר למשחק", אומר המבקר בר יעקב. "בתי הספר האלה מעלים לעיתים הצגות מרשימות, עשויות היטב, שמצטיינות בראש פתוח. תיאטרון הספרייה ברמת גן, למשל, שקולט את בוגרי בית צבי, או הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, מציעים חוויות תרבותיות במחירים לא גבוהים. נכון שהצופה מסתכן במידה מסוימת ועלול לקבל הצגות בוסריות משהו, אך עם זאת כדאי לנסות".

מבקר המוזיקה הקלאסית של "ידיעות אחרונות", חנוך רון, ממליץ על ביקור במופעי תזמורת הקאמרטה ירושלים והתזמורת הסימפונית ראשון לציון. מינוי סטנדרטי שכולל שמונה קונצרטים עולה 784 שקלים בשישה תשלומים לאולם, ו-670 שקלים ביציע. הפקות האופרה הישראלית והקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, לדבריו, יקרים מדי לכיס המצומק, וזה עוד לפני שמתחילים בכלל לדון באיכות התמורה שמקבלים עבור שק המצלצלים.