הטנדר שלנו גדול ושחור (וחזק. ויקר)
למה שהקליפורנים ירקו לכיוון הטנדר של פורד? בגלל שקוראים לו הארלי דייוידסון
הספרות במד הטמפרטורה שעל תקרת תא הנוסעים צנחו במהירות בשעתיים האחרונות. ממש לא חשוב שהמצפן הראה עכשיו "צפון-מזרח", הרבה יותר משמעותית היתה הספרה 6 לצדו, זו שהבהירה שמזג האוויר כבר אינו מתאים לחולצת הטריקו הקלה אותה לבשתי.
מה לעשות שאגם טאהו על גבול נבאדה לא רק רחוק מסן פרנסיסקו כמה מאות קילומטרים, אלא הוא בעיקר ממוקם הרבה יותר גבוה. דווקא עכשיו תקף אותי רעב אדיר, כזה שגורם לך להתכווץ כל פעם שאתה חולף על פני מסעדה חשוכה נוספת. כי אם יש דבר נוסף אותו לא לקחתי בחשבון, הוא שכאן העסקים נסגרים הרבה הרבה יותר מוקדם.
חוץ מהמסעדה של ג'ו, כמובן, זו עם מגרש החנייה הגדול ועשרות בני המקום בלבוש מסורתי של ג'ינס משופשף וחולצה משובצת - קיבוץ קליפורני. אף אחד לא המשיך לעסוק בענייניו כשהטנדר שלי האט, אותת, פנה לתוך המגרש ונעצר בין GMC מוגבה בכמה עשרות סנטימטרים לקאדילק פתוחה ומאוד ישנה.
כדי לא להשאיר מקום לטעות, המנוע הגדול פעם עוד מספר שניות ונפח נביחה או שתיים לאוויר הקר. לא הסתכלתי אל הקהל, שהביט כאיש אחד על השחור הגדול. לא יכולתי להרשות לעצמי. באדישות השמורה לקוורטרבק נערץ של קבוצת פוטבול מקומית פתחתי דלת ודילגתי בנונשלנט אל הכביש, תוחב תוך כדי את הטריקו לג'ינס ואת הסיגריות והארנק לכיס, רק כדי לגלות שאני עומד במרכז שלולית מים עכורה מאוד וקרה מאוד.
נולד בדטרויט (אבל הולבש במילווקי)
פורד אוהבים להשתמש במשפט "נולד בדטרויט, הולבש במילווקי", כדי להבהיר במה בדיוק מדובר כאן. שהרי למעשה המכונית הזו, עם כל הפוזה והרעש, היא גירסה אחת נוספת לפורד 051F, הרכב הנמכר ביותר בארה"ב ב-22 השנים האחרונות, או משהו כזה. אם זכרוני אינו בוגד בי, רק כדי להכניס דברים לפרופורציה, בתשעת החודשים הראשונים של השנה מדובר בלמעלה מ-650 אלף יחידות שהתגלגלו מפס הייצור, כך שמה כבר יכול להיות כאן מיוחד? עובדה, יכול.
הפורד-הארלי מבוסס אמנם על המכונית הנמכרת "ההיא", אבל הוא שונה ממנה לחלוטין. כדי לא להשאיר אפילו אפשרות קלושה לטעות, ביטלה פורד כל סממן היכר לעבודה קשה, זיעה או לכלוך, וזה לא רק הצבע השחור שנראה כמלטף בעשרות שכבות מבהיקות את הגוף הגדול, שהוא גם הצבע היחיד שמציעים לך.
זה בעיקר פס כתום-דק עליו התעקשו בהארלי, סבכה קדמית עצומת ממדים וצינורות ניקל לאורך המרכב התחתון. שלא להזכיר גוף מונמך בכ-2.5 סנטימטרים כדי להסביר ששטח, רבותי, זה ממש לא העסק שלו.
אם זה לא מספיק, הטנדר שלנו רוכב על צמד חישוקים בגודל לא ממש קונבנציונלי. אם תשעה אינצ'ים רוחב מרשימים אתכם, זה רק כי עוד לא ראיתם את הקוטר. 20 אינצ'ים מבהיקים של מתכת נוצצת הנושאת את הלוגו של... נכון, הארלי.
ואת החישוק הזה הרי לא יכול לעטוף צמיג רגיל, נכון? מאוד נכון, כי עם מידות של 275/45 יש כאן יותר גומי מאשר על הפורשה הכי חזקה באזור. גודייר, עם איגל GT II מרשימים ודביקים, פיתחה את הסדרה הזו במיוחד, וכמעט מפליא לגלות שגם על הצמיג לא מוטבע "הארלי" בגאון.
בתוך החישוקים האלה מסתתרים ארבעה קליפרים שלא היו מביישים מכונית ספורט מהשורה הראשונה. לעומת זאת, מוט מייצב עבה במיוחד אי אפשר לזהות מבחוץ, כמו גם יחס העברה סופי מקוצר בשביל האצה מהירה יותר, דיפרנציאל ננעל חלקית כדי למנוע סבסובים מיותרים על אספלט רטוב ובולמי זעזועים מיוחדים ומכוילים לשימוש ספורטיבי. הנתונים האלה מלמדים שפורד לא בחרו רק במראה יוצא דופן בשביל רושם: הם השתדלו לספק קבלות.
מושך מבטים (אבל זה די נחמד)
טנדרים אף פעם לא עשו לי את זה. מבחינתי, אלה כלים חסרי היגיון למעט עבור אלה שפשוט חייבים לנצל את כושר ההעמסה הגדול. מרחב מחיה מצומצם, מנועים חלשים, התנהגות נבזית, תפעול מגושם, בטיחות אקטיבית ופסיבית שאינה קיימת, וזה עוד בלי להזכיר כמה הם מכוערים, חסרי פרופורציה ובעלי פוטנציאל הלהבה של מקרר.
בהתחשב בנתוני הפתיחה האלה, תהיה זו הגזמה מסוימת לומר שהתלהבתי יתר על המידה מרעיון הנהיגה ב- 051F, מה שהפך את הפגישה הראשונה בינינו למעניינת במיוחד.
קודם כל אהבתי איך שהוא נראה, אחר כך הנעתי אותו. צמד צינורות המפלט הקצוצים ערכו לי קבלת פנים משעשעת, תוך שהם מזניקים מספר אזעקות דרוכות לערנות מלאה. אי אפשר, בשום פנים ואופן, לטעות בנהמה הבוקעת מאחור. שאגה מהדהדת של הרבה צילינדרים, הרבה מאוד ליטרים ובעיקר המון-המון בנזין מזוקק.
"קדימה בייבי, תראי לי ממה את עשויה", אני לוחש לגברת פורד-הארלי, מכוון למרכז העיר, דורך על דוושת ימין, מחזיק חזק בהגה ומשאיר גומי על כביש היציאה מהחניון. הטנדר נוהם, מאיץ לפנים, מדלג בגמלוניות חסרת עידון בין ההילוכים ומביא אותי למהירות המביאה שוטרים מקומיים להצמיד קנה כפול וקצוץ לגולגולת.
את זה אני לא רוצה, כך שאני מאט קצת, תופס בשחצנות מופגנת את הנתיב האמצעי על הגולדן-גייט, מביט מטה על גברברים במכוניות ספורט פתוחות, הצידה אל נהגים משופמים בוואנים ענקיים, ומעלה אל נערות חסודות בטנדרים מוגבהים, עם סיגריה משתלשלת מהחלון. אני יודע, אולי לראשונה בחיי, שסוף סוף אני מצויד בכלי המתאים.
התחושה הזו מתחזקת עוד יותר בתוך לבה של העיר הססגונית. יש כאן המון זמן להמתין לאור ירוק ברמזור, במורדות-מעלות תלולים. הזמן הזה מנוצל ברובו להתבוננות הדדית, סקירה מקיפה של חלקי גוף נוצצים וצינורות פליטה בקוטר בהמי.
זו גם הפעם הראשונה לגלות כי ה-F150 השחור מיוצר בגירסה מאוד מצומצמת - משהו כמו 7,500 יחידות בסך הכל. מי שמתבייש רק מסתכל ומחייך בחיבה, מי שמעז ממלמל משהו לכיווני. אבל אני לא יכול לשמוע, כי פרל ג'ם ממלאים לי את האוזניים בגיטרות מנסרות.
260 כ"ס (אבל נשמע כמו הארלי)
בינתיים סביבת הנהג לא מפתיעה אותי, למעט לוח מחוונים שנראה מעניין במקצת, אם אתם לא מתייחסים לספרות על מד המהירות ומד הסל"ד. זה האחרון מגלה יכולת עד 6,000 בלבד, הראשון מסביר היטב שהמהירות המרבית אותה לקחו פורד בחשבון היא 100 מייל לשעה, או 160 וקצת במידות של העולם המודרני.
בורר ההילוכים ממוקם כמובן על מוט ההגה, עם לחצן לביטול ההילוך הגבוה, שהוא הרביעי במספר בלבד. לעומת זאת, את המושב המתכוונן חשמלית וההגה (שניהם מעור שחור, כמובן) ניתן להציב כך שתנוחת הנהיגה תהיה יותר מסבירה, כולל אפילו תמיכה קלה לצדי הגוף של המסעד, ועם לוגו ענק כדי שלא נתבלבל.
לא עזר? תמיד אפשר להסיט חשמלית את צמד הדוושות כדי להסתדר כאן גם אם אתה באורך 160 ס"מ בלבד. בין המושבים הקדמיים ממוקם תא אחסון שנראה ענק ברגע הראשון, עד שאתה מביט לאחור. שם ממוקם תא תאום, בין שני מושבים זהים כמעט לאלה שמלפנים, כולל הלוגו. אלא שהתא הזה מסוגל להכיל שתי קסדות, ארבע פחיות בירה וחבילה של עשר חפיסות מרלבורו - לייט, כמובן.
ויש גם מנוע, אלא שלמרות ההספק המרבי שעומד על 260 כ"ס, זה כנראה הפריט הפחות מיוחד כאן. 5.4 ליטרים, 8V המבטיח להניף דגל פסים וכוכבים עם כל דריכה על המצערת. אבל זהו בסופו של דבר מנוע מיושן יחסית, זללן, בעל יחס הספק-נפח שמעמיד את תוצרת ארה"ב מספר שנות אור מאחורי יצרנים אירופיים ויפניים. לא בגלל שהם לא יכולים, אלא בגלל שהם ממש לא רוצים. זה מה העם מבקש, זה מה העם מקבל. אגב, האגדה מספרת שצוות מוזיקלי מיוחד, היישר מערבות ויסקונסין, דאג להעניק למפלט כפול הקנה צליל שיזכיר, ניחשתם נכון, הארלי.
מושבים בעייתיים (אבל נראים מיליון דולר)
אבל למרות החמימות העירונית והפרגון המוטורי שהעניקה סן פרנסיסקו ל-F השחור, נסיעה אמיתית חייבת להתרחש בסביבה פחות מפנקת. נסיעת-טיילת איטית בהילוך ראשון זה תרגיל מנהיגות מצוין לרבע השעה הראשונה, אבל משעמם פחד.
מאה מייל ומספר שעות מאוחר יותר, אחרי יין מצוין וגבינות מעדן, הפך הכביש הישר לנחש עקלתון מתמשך, ארוך ומפתה. זה בדיוק המקום בו נאלצתי להודות שאולי, יכול להיות שבכל זאת אני אוהב לנהוג במפלצת השחורה. בעיקר כשאני מצליח לשמור על קצב אחיד עם חבורה אה-לה "איזי ריידר", המביטים באיטיות דרך משקפי השמש הכהים בצללית של הפורד, שנייה או שתיים לפני שהם מאיצים קדימה ומושכים אותי שוב למהירות שעלולה להיגמר כאן באיסור ויזה לכל החיים.
ההגה הקצר יחסית מאפשר פניות במהירות שהיתה מטיסה כנראה כל טנדר אחר למפגש מכאיב וקטלני עם הסלעים, אבל כל עוד אני שומר על המרכב הכבד מאוזן ומשתדל למנוע פעילות יתר מהמתלים המאיימים לקרוס תחת העומס, אין כל סימן להחלקה לא רצויה.
המומנט המרשים שמגיע יחד עם צליל המפלט המהדהד מזניק אותי מסיבוב לסיבוב, גורם לי להאמין שפוטנציאל המהירות גבוה עוד יותר, מה שמקבל כמובן חיזוק מעדר האופנועים שהולך ומתרחק לפנים. אני מנסה עוד קצת, ועוד קצת, ומגלה שמערכת הבלימה כבר לא מרגישה כל כך בנוח.
למען האמת, בשלב הזה מתגלה גם הנוחות המוגבלת של הכלי הזה. למרות שהמושבים נראים כמו מיליון דולר, התמיכה שהם מעניקים לגב התחתון מעלה בי געגועים לכירופרקטיקה. טוב, אני מתנחם בכך שמרחק כזה על אופנוע מתוצרת הארלי היה מביא אותי לחדר המיון הקרוב.
40 אלף דולר (אבל ג'ו התאהב בי)
אין שום סיבה כמובן להתייחס ל-F150 באמות מידה רגילות. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל זה בעיקר מפני שהוא מעולם לא תוכנן להיות כזה. לכן גם הרשו לעצמם פורד לצייד אותו בתג-מחיר מכאיב עד מאוד: כמעט 40 אלף דולרים ירקרקים יספיקו לכם לאין ספור אפשרויות אחרות, כמו קורבט נוצצת לטייסים, לקסוס יוקרתית לעשירים או סתם BMW 530I סטייליסטית לעורכי דין מצליחים.
אבל אפשר להמר בשקט שלקוחות פוטנציאליים לטנדר הזה לא מסתכלים אפילו לכיוון "ההוא", אלא אם מדובר במכונית שנייה, שלישית, או של שכן. ולמרות שבניגוד ליצרנית האופנועים של הארלי לא ניתן למצוא ברכב הזה אמירה חברתית כלשהי, הוא בכל זאת מייצג את היחיד והמיוחד - זה שיעדיף לנהוג בטנדר שלעולם לא יראה משא, אך יתריס בפני עולם ומלואו "אני מיוחד, יש מעט מאוד כמוני". גם אקסקלוסיביוּת שווה משהו.
וחוץ מכל אלה, ג'ו היה חביב אלי במיוחד, או ככה לפחות חשבתי אחרי שמזג את כוס הבירה השנייה מבלי שביקשתי. וגם את השלישית, והרביעית. רק אז הוא התכופף קלות לכיווני, הניח את צלחת ההמבורגר הכי גדולה שראיתי בחיים, עם קצת ירקות והרבה בצל, ושאל בשקט: "תגיד ת'אמת, איזה הארלי יש לך במוסך?".
לפנייה לכתב/ת 
פורד F150 הארלי דייוידסון...
הדבר הכי אמריקאי בעולם
מושבים בעייתיים (אבל נראים מיליון דולר)
ליד המקור
