רוח גדולה לא באה

לצבא האמריקני בווייטנאם היה מיטב הציוד המודרני, מביצי כינים עד קרני ראמים. ואף על פי כן, כולנו זוכרים את תמונת המסוקים האמריקניים המרחפים מעל בית השגרירות בסייגון, מנסים להציל אמריקנים ומקומיים במנוסת בהלה, בפאניקה של מוות. צבא היחפנים של צפון וייטנאם ניצח את האמריקנים החמושים במיטב אמצעי הלוחמה, וכמובן את אנשי הדרום. מלחמתו של הצפון מתוך תעלות הביוב ומעל גגות הבתים, במקומות הבלתי צפויים, ברגעים הנכונים, בנשיכת שפתיים, הוליכה לניצחון.
אלפי מומחים כבר ניתחו את מלחמת וייטנאם מכל היבטיה והגיעו לאותה מסקנה: הרוח של הצפון נשבה בגבם של הלוחמים והוליכה אותם לניצחון. הרוח - משמע המוראל, העקשנות, ההכרה בצדקת הדרך, התחושה של "אין ברירה". ולמה אנו מזכירים זאת דווקא עכשיו?
משום שחשוב לומר ליהודים שזה לא השב"כ (הראוי לכל שבח) שינצח את המלחמה נגד הפלסטינים וזה לא אריק שרון (המנסה להתנהל בכבדות מול כל הצרים עליו מבית ומחוץ), אלא, כן, הרוח. אותה רוח שאפיינה את מדינת ישראל לאורך שנות דור ואפשרה לה להילחם על חייה, אותה רוח שפונה והולכת מאיתנו בימים אלה, מתרחקת והולכת. מעולם לא היינו כה חזקים צבאית וכה חלשים מן ההיבט המוראלי. רוח נכאים עוטפת את מדינת ישראל. לילה טוב, ייאוש.
בעבר היה זה תפקידם של אנשי הרוח, משוררים וסופרים, לצאת עם המנהיגים הפוליטיים לרחובות קריה ולהפיח ביהודים את האש. אנשי הרוח הטובים ההם אינם היום. מתו או הזדקנו או התעייפו, או שאינם מסכימים למדיניות הממשלה ומייחלים למפלתה. זוהי איפוא קריאה דחופה למחנה השמאל, שרבים מאנשי הרוח ומעצבי דעת הקהל נמנים עם חסידיו, לקום ולהתגייס למערכה על רוחו של העם הזה ונגד רוח הנכאים. אין בודקין בשעת הסכנה.
על הרקע הזה בולטת לטובה התגייסותה של חבורת הלוחמים בראשותו של הצנחן האגדי מיכה קפוסטה - מעין קרן-אור באווירה הנדכאת. אך גדול החשש שבתוך כמה ימים יהפכו אותם לסיפור פאתטי שירתיע אחרים מלחקות אותם. כמה עצוב.
מה עושים? אולי יודיעו כל המי ומי במדינה זו על "הפסקת אש" לזמן מה? אולי יחדלו מן המריבות הפנימיות, מהאש הזרה, מהדם הרע, מהפלגנות? אולי יחברו יחדיו למטה משותף שיתרוצץ בין אזרחים לחיילים? אם יש למישהו רעיון טוב יותר, שיקום. הרי אם חורבן הבית בא עלינו בזמנו בגלל שנאת-חינם, יש יסוד לחשוש למהדורה חוזרת.
אני כותב מילים אלה וזוכר את פרופ' זאב הדרי, שהלך לעולמו שבוע שעבר. אילו היה זה צביקה פיק או שלמה ארצי (שכבודם במקומם מונח) היו מוספי העיתונים מקדישים לו רבבות מילים. אבל הוא היה רק זאב הדרי או וניה פומרנץ, האיש שהוליך אלפי מעפילים, פליטים יהודים מארצות האש באירופה, לחוף מבטחים בארץ-ישראל. זאב הדרי, אחד מן החבורה הקטנה שבנתה את הכור הגרעיני בדימונה. זאב הדרי - רק הלך לעולמו וכבר אנו מתגעגעים לשכמותו.