ילדים חסרי מנוח

כיום, כשהוא איש עסקים מצליח ומוערך, יכול ח' לספר לילדיו: "כשהייתי בגילכם הייתי הילד הכי מופרע בכיתה. זה לא שלא רציתי ללמוד, באמת שרציתי וניסיתי, בעיקר כדי לשמח את אמא שלי, שבעיניה הייתי הילד הכי חכם בעולם, אבל לא יכולתי להידבק לכיסא ולשבת במקום עד להפסקה. המורים אמרו עלי שיש לי קוצים בישבן, שאני קופץ כמו יו-יו, שהדבק שלי מחזיק רק שתי דקות, ולמען האמת לא נעלבתי מההגדרות. השאלה שהעסיקה אותי היתה איך אני אצליח להוכיח להם שהקוצים בישבן לא שוללים את העובדה שיש לי שכל בראש".

אילו ח' היה לומד היום בבית-הספר היסודי, חייו היו פשוטים הרבה יותר, כיוון שבשנים האחרונות גוברת המודעות לבעיות קשב וריכוז של ילדים הפוגעות ביכולת הלימוד שלהם ובהשתלבותם החברתית. סיכוייהם של ילדים כמו ח' להשתלב ולשרוד בכיתה רגילה, קלושים, אלא אם הם מטופלים בהתאם, ולכן שלב האיבחון והטיפול המוקדם משמעותיים.

על-פי הסטטיסטיקה, 10-15 אחוז מהילדים סובלים מהפרעות קשב וריכוז. במילים אחרות, בכל כיתה ישנם שניים-שלושה תלמידים הסובלים מהתופעה - שנקראת בשפה המקצועית איי.די.די - והמורים, בהיעדר ידע ומודעות, מתקשים להתמודד איתם.

נטייה לאלימות מילולית ופיזית

לדברי ד"ר אירינה אלמזוב, נוירולוגית ילדים בקופת-חולים מאוחדת, הסימפטומים העיקריים לבעיות קשב וריכוז הם: ציונים נמוכים מרמת יכולתו של הילד; חוסר ריכוז במהלך השיעור, למרות שהילד מסוגל לצפות שעות בטלוויזיה או לשחק במחשב. מסתבר שכשהגירוי מגוון ומפעיל כמה חושים, קל לו יותר להתמקד. איפיונים נוספים: הילד מתחיל לפעול או לדבר לפני שהוא חושב; במוסדות החינוך מתלוננים שהוא אינו עוקב אחר הוראות המורים; הוא מאבד או שוכח חפצים לעתים קרובות; קשה לו להתיידד עם ילדים אחרים.

אגב, אם ילדכם מתנהג לפחות לפי אחד מהסימפטומים האלה, ייתכן מאוד שילדכם סובל מבעיות קשב וריכוז. ניתן לסווג את בעיות הריכוז והקשב לשלוש קבוצות עיקריות.

הראשונה היא ילדים היפראקטיבים, המהווים 5-7 אחוז מהאוכלוסיה. ילדים אלה פחות רגועים ויותר רעשנים לעומת ילדים אחרים. הם נמצאים בתנועה מתמדת ותשומת הלב שלהם עוברת במהירות מדבר לדבר. הם אינם יכולים להתרכז במשהו מסוים יותר ממספר דקות, ולעתים קרובות עלול דבר קטן לגרום להם להתפרצות זעם. לילדים היפראקטיבים יש גם נטיית-יתר לאלימות מילולית ופיזית, ולפיכך הם גם סובלים מנידוי חברתי קשה.

הקבוצה השנייה, הרחבה יותר, כוללת ילדים בעלי ריכוז סלקטיבי. בעייתם מתבטאת בעיקר בכיתה, כשנדרש מהם מאמץ גדול כדי להתרכז בחומר הנלמד. לעומת זאת הם מסוגלים להתרכז במשך שעות במשהו שמעניין אותם - הרכבת לגו, למשל. גם בשיעורים פרטיים הם מצליחים להתרכז.

הקבוצה השלישית מורכבת מילדים חולמניים, "אסטרונאוטים". הם יושבים בשיעור בשקט ולא מפריעים, אבל בפועל לא ממש נוכחים בכיתה.

מקורן של שלוש התופעות האלו בשינוי בחילוף החומרים במוח, שינוי שעד היום לא נחקר עד דיו. לדברי ד"ר אלמזוב, יש לא מעט הוכחות לכך שהתופעה עוברת בתורשה. "לילדים אלה יש מנת משכל נורמלית, ולעתים אף גבוהה מהממוצע, אבל בגלל בעיות הריכוז והקשב הם לא יכולים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. למרות שעם הגיל, הבעיות האלה משתפרות והופכות לקלות יותר, הם הפסידו זמן לימודים רב שיצר אצלם פערים בהשכלה ופיגור בחומר, ביחס לחבריהם לכיתה.

לא מדובר במחלה

ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית לילדים ומתבגרים במרכז אניגמה שליד קופת-חולים לאומית, יוצאת בתוקף נגד הדעות הקדומות המלוות את התופעה. "לא מדובר במחלה, לא בפגם ולא בליקוי. זוהי תכונה מוקצנת, שבולטת במיוחד בפעילות פסיבית, כשהילד צריך לשבת על הטוסיק ולהקשיב לדברי המורה או לקרוא ספר. דעתו מוסחת בקלות מכל הפרעה חיצונית, כמו מכונית חולפת או מחשבה שעברה לו בראש."

היחס לתופעה, לדברי מנור, מתאפיין בבורות. "הפרעת קשב היא תכונה אבולוציונית מועדפת, בעלת יתרון הישרדותי מובהק. לאבותינו, הציידים הלוחמים, התכונה הזאת היתה מצוינת. כל רחש של בעל חיים משך את תשומת לבם. לכן הסטיגמה אינה נכונה. הורים ומורים חושבים שקרה להם אסון טבע, וזאת טעות. בתנאים מסוימים, לתכונה הזאת יש הרבה יתרונות."

למשל?

"בצבא, כשהפעילות היא רב תחומית ומגוונת, אנשים עם הפרעות קשב וריכוז פשוט פורחים. רבים מהם הולכים לסיירות וליחידות קרביות והם קצינים מצטיינים. לתכונה הזאת יש יתרונות בולטים גם בתחומי העסקים, ניהול, שיווק, תקשורת, תיאטרון וספורט, בעיקר כדורגל. ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז יכולים להיות מחוננים, בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, אבל התכונה הזאת מפריעה להם כשעליהם להתמקד בפעילות אחת. קשה להם להתרכז בגירוי אחד. הם לא מסוגלים לשבת, לדגור ולהתמיד בפעילות פסיבית. יש להם 'מנוע בטוסיק', הם תזזיתיים, רבים מהם מסתכנים בחבלות ובפגיעות, והם צוברים חוויות שליליות הגורמות לדימוי עצמי ירוד, שמוביל לירידה גדולה במוטיבציה".

אחת מתופעות הלוואי החמורות והמסוכנות היא פיתוח "עקשנות חמורית". לדברי ד"ר מנור, הילדים מסרבים לקבל מרות, לעתים עד כדי הפרעה מרדנית. חשוב, לפיכך, לאתר את התכונה ולטפל בה כמה שיותר מהר, כדי למנוע את החמרת תופעות הלוואי. חשוב מאוד לאבחן את הבעיות לפני כיתה א' - בגיל ארבע וחצי-חמש. נערים בגיל ההתבגרות, שלא טופלו בזמן, חשופים לסכנות יותר מבני גילם, ונוטים להסתבך באלימות ובסמים.

טיפול תרופתי? בהחלט

במרכז אניגמה מעסיקים מומחים לאיתור, זיהוי וטיפול בבעיה. שלב האיבחון, לדברי ד"ר מנור, משתרע על פני ארבעה עד חמישה מפגשים. כמו כן, נעזרים שם בבדיקת מחשב מיוחדת, שנועדה לאבחן את רמת הקשב, כושר הריכוז והאימפולסיביות של הילד על ציר הזמן ובהשוואה לבני גילו. במקביל מתבקשים ההורים, וגם המורה או הגננת, למלא שאלונים על מצבו הנפשי של הילד, תגובותיו ומאפייני התנהגותו.

מהו הטיפול הטוב ביותר?

ד"ר אירינה אלמזוב: "העזרה הטובה ביותר שניתן לתת כיום לילדים אלה היא טיפול תרופתי. כבר שנים רבות מוכרות למדע תרופות המשפרות את כושר הריכוז, והתרופה בעלת השימוש הנרחב ביותר היא הריטאלין. היא עוזרת לילדים להתמודד ביתר קלות עם עומס הלימודים. להורים שקראו בעיתונות פירסומים שליליים על התרופה, אני מסבירה שהנוירולוגים בישראל קובעים לילדים מינונים נמוכים יותר מאלה שנקבעים בארצות-הברית.

"התרופה ניתנת לילדים לא בשעות הלימודים, משך השפעתה הוא ארבע-חמש שעות, כמעט ואין לה תופעות לוואי, והיא אינה ממכרת או יוצרת תלות כלשהי. בשנים האחרונות החלו לטפל בבעיות קשב וריכוז גם ברפואה האלטרנטיבית והסינית". גם ד"ר מנור מסנגרת על הריטאלין."נכון שהוא מדכא תיאבון, אבל רק לזמן השפעתו, כארבע שעות. הוא גם מדכא את הצורך בשינה ולכן אסור לתת אותו בשעות הערב, אלא רק בבוקר. כמו כן הוא עלול להחמיר 'תיקים' (תנועות והעוויות בלתי רצוניות ובלתי נשלטות - ס.ש) ולכן, מי שסובל מ'תיקים' צריך להיזהר.

"תופעת לוואי אחרת היא 'ריבאונד' - הילד נעשה עצבני כשפגה השפעת התרופה. תופעות הלוואי האלה קיימות, אך הן מזעריות ודי נדירות. הנזק שנגרם מהפרעת קשב, אם לא מטפלים בה כראוי, חמור שבעתיים מתופעות הלוואי של הריטאלין. בשורה התחתונה, מדובר בתרופה שאינה ממכרת ושניתנת לפי הצורך. בתקופת הבחינות, כשצריך לדגור, היא הכרחית. בדרך-כלל, רוב הילדים מקבלים את התרופה במשך שנת הלימודים. בחגים, שבתות, חופשות, ואפילו בטיולים וימי ספורט, אין צורך לתת אותה."

הטיפול התרופתי נמשך מספר שנים. בגיל ההתבגרות מצליחים כבר רוב הילדים לשלוט בעצמם ולהתרכז בלימודים, ואז אפשר להפסיק את הטיפול התרופתי. במקביל לטיפול בילד חייבים לטפל גם במשפחתו. להדריך את ההורים שנקלעים למשבר, איך להתמודד עם הבעיה ולהוציא ממנה את המיטב. הטיפול חייב להיעשות גם במסגרות הלימודיות. למשל, ללמד את המורים טכניקות אחרות כיצד לעשות איתו שיעורי בית, או איך לתת לו חיזוקים חיוביים.

ח' מחייך חיוך עגום כשהוא שומע על דרכי הטיפול החדשניות. "אף-אחד לא האמין שיש לי בעיה," הוא אומר, "ואם היה מישהו שחשד במשהו, אז לא ידעו לטפל בה. אכלתי הרבה חרא. המורים היו צועקים עלי, מסלקים אותי מהכיתה, בחצר הייתי מסתבך במכות עם הילדים הגדולים, כל שני וחמישי הזעיקו את אמא שלי לבית הספר, היה ברדק רציני. אבל אני לא מצטער על מה שעברתי. אחרי כל-כך הרבה צרות ובעיות, להצלחה יש טעם הרבה יותר מתוק."