האפרו הפך לקרחת

הוא היה נועז, קשוח, עשוי ללא חת, סופר-קול וסופר-סקסי ("מכונת סקס", כינה אותו אייזק הייז, זוכה ה"אוסקר" על נעימת הנושא המדליקה שחיבר, שחוזרת בגירסה החדשה). מדובר בג'ון שאפט, הבלש השחור, בגילומו של ריצ'ארד ראונדטרי (עם תסרוקת האפרו האופיינית לתקופה, ולא קירח כמו סמואל אל. ג'קסון, בגירסת שנת 2000).
הסרט, בבימוי גורדון פארקס (ב-71'), היה אבן דרך בתהליך בו נטלו השחורים לידיהם את זכויותיהם הקולנועיות. למגמה הזו, שצצה בראשית הסבנטיז, קראו "בלקספלויטיישן" (Blackspoitation), והיא הציגה קולנוע שחור חדש, שבו נראים לפתע פתאום גברים ונשים אפרו-אמריקנים גאים, בעלי ביטחון עצמי ונטולי רגשי נחיתות. שאפט היה בלש שסוף סוף עשה סקס גם עם נשים לבנות, ולחם עד חורמה בשוטרים ופושעים לבנים גזענים. המינון הקולנועי של "שאפט" הכיל לראשונה שפת רחוב סלנגית, אלימות בוטה, עירום נשי נועז וסצינות מין שטיפלו בנשים באופן הסקסי ביותר שנראה על המסך. עם זאת, ההפקה ויתרה על צילומי אולפן מסוגננים, לטובת סצינות נמוכות תקציב שצולמו ברחובות והוסיפו לאותנטיות. ועוד פרט חשוב: אחד הדמויות היותר חיוביות בסיפור הקולנועי הזה היה טיפוס קווקזי, וזאת כדי לשמור על פוליטיות קורקטית ולא להיות מואשמים בגזענות נגד הלבנים - בהפוך על הפוך.
הצלחת הסרט הזה הובילה לשני סרטים סידרתיים נוספים: "הניצחון הגדול של שאפט" (72') ו"שאפט באפריקה" (73'), ואפילו לסדרת טלוויזיה, אם כי זניחה. תופעת ה"בלקספלויטיישן" זכתה גם לביטוי נשי, כשהבולטת בתחום היתה פאם גרייר (קוונטין טרנטינו קימבק אותה ב-97', ב"ג'קי בראון"), בסידרת סרטי בלשית שחורה: "קופי" (73'), "פוקסי בראון" (74') ו"שיבה בייבי" (75').

(פורסם ב"פנאי פלוס" ב-21.9.2000)