תעשה כבר משהו עם אהבה

621 ספרים עבריים ומתורגמים שבשמם מופיעה המילה "אהבה" ספרתי הבוקר בקטלוג הממוחשב של "רובינזון", ועכשיו יתווסף גם "מבוא לאהבה" של אמנון ז'קונט, חדש לגמרי ועדיין לא מקוטלג. לפחות ארבע אהבות שונות יש בספר, וגיבורו - עמיצור פלדמן, מרצה לפילוסופיה ואצן וסקסופוניסט חובב – ודאי היה רוצה לחזור לספסל הלימודים ולשמוע ב"גילמן" שיעור ששמו "מבוא לאהבה", כדי להבין איך פתאום התפרקו לו החיים במהירות מסחררת שכזו.

אהבתו העצמית של פלדמן מהולה במידה בריאה של ציניות ותסכול. אהבתו לאשתו מתפוגגת, אחרי שתמי, הדוקטורנטית המבטיחה והסקסית, הפכה ל"חממה מהלכת", -כלומר, הרתה וילדה ומשהו השתנה בחייה באופן שפלדמן לא ציפה לו. לעומת זאת, אהבתה של תמי דווקא תלך ותתגבר בספר הזה, עד לסוף הזוגי הטוב (פחות או יותר), ולמרות שפלדמן ימצא את עצמו במרכזן של שתי מערבולות: האחת בלשית והשנייה, כמובן, מתחום האהבה הבלתי אפשרית.

מה שמתחיל כיום טרוד בחייו של פלדמן, מרצה פופולארי אבל שקוע באי-נחת וודאי לא מאוהב בעצמו, בממסד האקדמי, באשתו או בביתו התינוקת – מסתיים כהזמנה לחוות סיוט מאד מורכב, שיש בו רצח ובגידה בכמה מישורים. אכן, רק גוויה אחת ולא ערימה נקובה ודרמטית, אבל סביב הגוויה הזאת נפרשים בספר של ז'קונט כמה עניינים די סבוכים: שאלות של כבוד וזהות, סודות ושקרים, תאוות אסורות פחות או יותר, ואפסותם המוכחת של אלה שרוצים יותר מדי, ואינם מוצאים בעצמם חמלה מספקת כלפי הזולת, אפילו לא במידה שתמנע את הרס חייו.

כתמיד אצל ז'קונט, הדמויות משורטטות בקוים כללים וגדולים, אבל ביד מאד בוטחת של בעל מלאכה הגון ששואף למצויינות: שלא כתמיד, כאן המניעים גלויים יותר, ואפשר היה, כמו שהמחבר יודע לעשות (במיוחד ב"אחרון המאהבים החכמים" וב"מלכודת דבש") להעמיק מעט את הקולות הפנימיים של הנפשות הפועלות, וגם להתעכב ביתר פירוט על חיי הרגש שלהם. כפיצוי, העלילה מספקת כמות נאה של תפניות חדות ובלתי צפויות כדי שנמשיך לקרוא מתוך תחושת ריתוק מתמדת. גם מה שעוטף את השתלשלות העניינים מצוייר בהיפר-ריאליזם מופתי, עד כדי כך שהמחבר מוסיף, בסוף הדברים, אזהרה נחוצה לקורא: "כל הכתוב לעיל לא היה ולא נברא. לשווא יחפשו הסקרנים בין שלל החוגים ובתי הספר השוכנים בבנין גילמן המיתולוגי באוניברסיטת תל אביב את בית הספר להגות השוואתית, או אפילו בן דמות רחוק שלו. גם המרצים, אנשי המנהלה והסטודנטים המתוארים בספר אינם קיימים, ורק שיקולים ספרותיים הם שגרמו לי לשרטט את דמויותיהם כפי ששרטטתי".

לעתים רחוקות קל מאד להבחין בחיוך מסויים של המחבר הכותב דברים כאלה: חלק מיופיו של הספר הזה מצוי ביכולת של קוראיו לזהות שביבי-דמויות ואפשרויות של התרחשות אמיתיות מתוך עלילה בדיונית לגמרי. אם אלה השיקולים הספרותיים, הרי ששוב מוכחת רגישותו הסייסמוגרפית של ז'קונט למעשי יצירה שיש בהם אמינות משכנעת.

ומה ייצא לנו מכל זה? ספר טיסה מצויין, מן הסוג שאי אפשר להניח לו אפילו כשמבקשים להדק את החגורות. כמי שעוקבת אחרי מפעלותיו של ז'קונט בקריאה רצופה ונאמנה, אחכה ליותר מזה בספר הבא.

"מבוא לאהבה", אמנון ז'קונט, הוצאת כתר, 265 עמ'.