עצרת האום בירושלים

שם המופע לציון 25 שנה למותה של אום כולתום, שבו משתתפות זמרות יהודיות וערביות, נלקח הישר מגרפיטי שאפשר לראות על אחד הקירות ברחוב שינקין בתל אביב: ‘אום כולתום חוזרת‘.

הזמרת המצריה אומצה בפומבי לחיקנו אחרי שנים של התעלמות: בעיתונות של שנות השישים והשבעים, אם כבר טרחו לכתוב עליה, היו האיזכורים מלגלגים ועוינים. למרות זאת הייתה `כוכב המזרח` פס הקול הנצחי שליווה את משחקי השש-בש וגמיעת כוסות התה הזעירות בבתי הקפה הערביים והמזרחיים בישראל. שתי קבוצות מעריצים אלו המשיכו לעבוד באדיקות את אלילת הזמר, כל אחת בנפרד. עבור ערביי ישראל, קולה של אום כולתום שהגיע דרך תחנת הרדיו `קול קהיר`, היה חבל הטבור שלהם לעולם הערבי. המזרחיים חיכו כל יום לקונצרט היומי של אום כולתום ב`קול ישראל` בשפה הערבית.

אומרים שמי שרוצה לדעת מה היו גבולות העולם הערבי, היה צריך לשוטט בו בזמן הופעתה של אום כולתום. כל מקום בו לא נשמע קולה, סימן חריגה מגבולות אלה. אמירה זאת מעוררת ויכוח על נכסים תרבותיים ודיאלוגים מוסיקליים בין חאלד ג`ובראן, המנהל האקדמי של הקונסרבטוריון הלאומי הפלשתיני, לבין המוסיקאי יאיר דלאל, העוסק במוסיקת עולם ובמוסיקה עירקית.

ג‘ובראן, ערבי נוצרי, יליד הגליל, חי כעת בירושלים ומפרש את ההתעניינות במוסיקה הערבית ובאום כולתום כצו אופנתי: "אני מחכה שיעברו כבר לטרנד הבא. אום כולתום הפכה בישראל למותג. כמו חיתולי נייר. כל אחד מרגיש שהוא צריך להחזיק את ‘אינתא עומרי‘ בספריית הדיסקים שלו, כמו שהוא קונה ג‘יפ שטח".

אז מה?

"מפריע לי שדווקא היצירה הכי פחות מוצלחת והכי קיטשית של אום כולתום `אינתא עומרי` זוכה להצלחה. פתאום הישראלים הפכו מומחים. אין לי כוח להתווכח עם אלה שיודעים מי נגן העוד הטוב ביותר בעולם אחרי ששמעו שתי רצועות דיסק של נגן עוד".

דלאל, פחות חריף מג‘ובראן: "אופנת אום כולתום קיימת עכשיו בכל העולם, ולא רק בישראל. אני חושב שמוסיקאים מהמזרח צריכים להיות גאים בכך, שסוף סוף העולם גילה אותה, זה יעשה רק טוב. אבל עצוב לי שלא מנצלים את הגילוי כדי ללמוד את המוסיקה הזאת לעומק".

"אום כולתום היא נתון תרבותי שכל ערבי נולד לתוכו", אומר ג‘ובראן. הוא לא מאמין שזמרים או מוסיקאים שאינם ערבים יכולים לבצע בצורה מוצלחת את יצירותיה. "אני לא פנאטי ולא נוגעים לי בפרה הקדושה, אבל לדעתי, גם מנצחים איטלקים אינם יכולים לבצע את בטהובן כמו מנצחים גרמנים". ג`ובראו סבור איפוא שכל עם צריך לעסוק במוסיקה שלו, ומוסיקת העולם, בעיניו, היא פשוט תופעה איומה.

”זוהי מוסיקה שבאה מהמערב לגלות את המזרח, היא באה עם כלים מוסיקלים משלה, עם דולרים וריקנות פנימית. היא גם מקלקלת מוסיקאים שהיו טובים בתחילת דרכם, כמו ראווי שנקר, שמנגן עכשיו מזכרות לתיירים".

לדעתו של יאיר דלאל, מוסיקה אינה שייכת ללאום ותרבות אינה מונופול ממלכתי.

"אני מחלק את המוסיקה לפי איזורים גיאוגרפיים. המוזיקה הערבית היא מוזיקה של המזרח התיכון ויש בו כמה לאומים. האם הזמרת לילה מוראד היהודיה שרה פחות טוב בערבית? או פאריד אל-אטרש הדרוזי מנגן פחות טוב בעוד?

ג`ובראן משיב: "אני לא מדבר על אלה שנולדו בארצות הערביות וחיו את תרבותה, אני מדבר על הדור השני. מה להם ולתרבות הערבית?".

ג`ובראן דורך כאן על יבלת רגשית, לפחות עבור חלק מבני הדור השני ליוצאי ארצות ערב. קולה המשכר של אום-כולתום היא סמל של הדחקה והשתקה עבור רבים מבני הדור הזה, שהתביישו בתרבות הוריהם המהגרים ומיהרו לסגור להם את הרדיו כשהתחילה לשיר. בשנים האחרונות הם חוזרים אליה בגעגועים. עכשיו כבר בלגיטימציה מלאה.

דלאל זועם על העמדה התרבותית של ג`ובראן: "המזרחים נולדו לשתי תרבויות מוסיקליות. זאת שהתחנכו עליה בארץ, וזאת של בית הוריהם. דור שני של מוסיקאים יכול ללכת רק בדרכי אבות, אף על פי שיש להם דרכון ישראלי והתוצאות הן לא מלאכותיות או מזוייפות. זוהי אמירה מונופוליסטית והייתי אומר בזהירות, אפילו גזענית. אם ג`ובראן חושב שמוסיקה קשורה לסיווג לאומי אז מה הקשר בין פלשתינים לבין מוסיקה מצרית? אני גדלתי על פיוטים של בית כנסת, שדומים יותר למוסיקה ערבית מאשר הקוראלים ששר ג‘ובראן בילדותו בכנסיה הנוצרית. הדוד שלי סלמן גר בשנות החמישים במעברה, אני זוכר מביקורי שם את הבונבונים שהחזיק בכיס כדי לחלק לנו ואת אוסף תקליטי אום כולתום שלו. התקליט הראשון שלמדתי להפעיל בפטיפון שלו בגיל חמש היה `אינתא עומרי`".

ההנחה שמוסיקה מגשרת בין עמים היא שקרית, מתעקש ג`ובראן. "אנשים מקשיבים לאום כולתום וממשיכים לשנוא את הערבים", הוא אומר. ואילו דלאל, מחבר השיר `זמן א-סאלם`(זמן השלום) שבוצע בטקס קבלת פרס נובל לשלום באוסלו, בנוכחות יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר עראפאת, מתעקש להאמין בכוחה המרפא של המוסיקה.

ד"ר יורם מיטל, ראש המחלקה למזרחנות באוניברסיטת באר שבע, חוקר תרבות ההו?מים במצרים ומעריץ של שירת אום כולתום, מבקש להסיט את הויכוח לרמה אחרת. "כשמסתכלים על יוצרי תרבות עולמיים – אום כולתום היא אחת מהכוכבים הגדולים של המאה, גם מחוץ לעולם הערבי. היצירה שלה לא מדברת רק לציבור קטן ואזוטרי: בכל העולם רואים בתופעת אום כולתום ביטוי תרבותי עשיר ומגוון. המחווה שעורך לכבודה פסטיבל ישראל, עבור קהל יהודי, בלב הקונצנזוס התרבותי הישראלי, היא הדוגמה הטובה ביותר. חל אצלנו מהפך גדול בגישה כלפי הזמרת שפעם ייצגה את האויב. בשנות החמישים והשישים היא נתפסה כדימוי שלילי של העולם הערבי, ובשנים האחרונות היצירה שלה הפכה לגיטימית. ברור שלא היצירה השתנתה, אבל אנחנו דווקא כן. השלום שינה את הקונטקסט, במיוחד בשנים האחרונות. מיטל חקר את ההבטים הסוציולוגיים של שירת אום כולתום, אבל הוא גם חובב גדול של המוסיקה והשירה שלה. הוא רואה את הפופולאריות הגואה שלה כאן כחלק מטרנד עולמי, פיסה מתוך הפופולריות הגואה של מוסיקת העולם. אבל מיטל גם מודאג: "האופנתיות הזו עלולה לעלות בהחמצת המעמד והחשיבות של המוסיקה הערבית בפני עצמה", הוא אומר.

לא התאפקנו: הורדנו את ד"ר מיטל ממרומי הניתוח האקדמי כדי לברר פיסת רכילות שליוותה את אום כולתום בחייה וגם לאחר מותה. אומרים שמטפחות המשי שאום כולתום נעזרה בהן בהופעותיה היו ספוגות בקוקאין, ושאת הסם סיפק לה בעלה השני, שהיה הרופא האישי שלה. מיטל לא נעלב אבל גם לא מאשר: "מתוך העיון במה שנכתב עליה, אין בסיס משכנע להנחה הרווחת שהיא הייתה מכורה לסמים. כמו במקרים של כוכבים אחרים, נוצרות אגדות, וגם מקרה זה יישאר בגדר חידה".