סרטי המלחמה של כל הזמנים

"אשר בה אנו משרתים" (נואל קווארד ודיוויד לין, 1942)

המבריק שבסרטי התעמולה, שהופקו בשעותיה הקשות של מלחמת העולם השניה, מתרחש על סיפונה של משחתת אנגלית שטובעה, ומגולל את סיפוריהם האישיים של מלחיה, המייצגים את פניה השונים של החברה הבריטית המעמדית. אבל הגיבורות האמיתיות של סרט פטריוטי מרגש זה הן הרוח והגאווה הלאומית האנגלית. הישג אישי גדול של המחזאי נואל קווארד שגם הפיק, תיסרט, הלחין וקו-ביים, ומפליא בעומק הופעתו כמפקדה של המשחתת השוקעת.

"חולות איוו-ג'ימה" (אלן דוואן, 1949)

ג'ון וויין הקשוח מוביל כוחות נחתים לכיבוש האי הפאסיפי שבשם הסרט. סרט ריאליסטי - כולל פוטג' אותנטי שצולם במהלך הקרב עצמו, אחד משיאיה של מלחמת העולם השניה - עשוי היטב, שמדבר בהרבה פאתוס על מושגים כמו דוגמה אישית, הקרבה ופטריוטיות.

"הגשר על הנהר קוואי" (דיוויד לין, 1957)

מקומו של הנ"ל עטור האוסקרים בפנתיאון סרטי המלחמה שמור לו, קודם כל, בזכות השריקה המפורסמת ("צעדתו של קולונל בוגי", שמיוחסת למלחמת העולם הראשונה בכלל). המשימה המוטלת על שבויי מלחמה בריטים במחנה יפני, לבנות את הגשר על נהר קוואי, משמשת מקרה מבחן להוכחת העליונות הבריטית. לא בדיוק סרט מעמיק בכל הנוגע להתגוששות בין תרבותית (לעניין זה נא פנו אל "חג שמח מר לורנס" המופתי), אבל דיון מרתק בעקרונות ומוסר מלחמה, שלא לדבר על השיא עוצר הנשימה. אחת מהופעותיו הכבירות של אלק גינס זוכה האוסקר, שהיה אגב העדפתו השניה של לין לתפקיד אחרי צ'ארלס לוהטון.

"שבילי תהילה" (סטנלי קובריק, 1957)

זאת, על אף שגם "מטאל ג'אקט" המופתי עומד בקריטריונים של אחד מסרטי המלחמה הגדולים בכל הזמנים. שוחות מלחמת העולם הראשונה: שלושה חפ"שים מצבא צרפת נבחרים לשמש שעירים לעזאזל, ועומדים למשפט על גילויי פחדנות בשדה הקרב. יותר משהוא מנסח הצהרה אנטי מלחמתית, הסרט חותר להבנה כיצד זעים גלגליו של המוח המיליטריסטי. הקרנתו של סרט זה בצרפת נאסרה, וגם בישראל הוא הוחרם בזמנו כדי שלא לפגוע בידידה האירופית.

"היום הארוך ביותר" (קן אנקין, אנדרו מרטון וברנרד וויקי, 1962)

סרט המלחמה הגדול ביותר של כל הזמנים. שיחזור יוצא מן הכלל של נחיתת בעלות הברית בחופי נורמנדי, שסימנה נקודת מפנה בהתנהלותה של המלחמה העולמית השניה. מעולם לא גויסה סוללה כזו של כוכבים בינלאומיים לסרט אחד: ג'ון וויין, הנרי פונדה, ריצ'רד ברטון, רוברט מיטצ'ם, שון קונרי, רוד שטייגר ורוברט ואגנר, אם להזכיר פרומיל אחד מהקאסט העצום.

"צייד הצבאים" (מייקל צ'ימינו, 1978)

ולחשוב שעד אז רולטה רוסית נשמעה כמו משהו שמוצאים בקזינו של סנט פטרבורג. סרט מעורר מחלוקת, משום הסטריאוטיפים הגזעניים והאלימות המפורשת מדי שבו. ועם זאת, המעבר החריף מהפסטורליה של עיר תעשייתית קטנה בפנסילבניה אל השבי הווייטנאמי, שם מצטווים שלושה חברים להצמיד אקדח טעון לרקתם, להנאתם הסדיסטית של בבוני הווייטקונג – מצמרר ואפקטיבי.

"אפוקליפסה עכשיו" (פרנסיס פורד קופולה, 1979)

במיוחד עתה, משנחשפה הגירסה המלאה והפכה את היצירה הכבירה הזו לכבירה באמת. הסרט הדפיניטיבי על מלחמת וייטנאם הוא למעשה מסע מדהים אל אותם איזורים של הנפש האנושית שבהם טרם דרכה כף רגל אדם, והסצינה שבה מסוקי קרב אמריקאיים כותשים כפר וייטנאמי לצלילי ואגנר היא אולי הקטע המלחמתי הגדול שצולם אי פעם. היא אף משיבה במובן מאליו על הקושיה האם תיתכן סצינה מלחמתית שאינה בגדר ספקטקל.

"פלאטון" (אוליבר סטון, 1986)

הפרק הראשון – והמוצלח ביותר – בטרילוגיה הווייטנאמית של סטון. חייל צעיר, בן דמותו של הבמאי, נחשף לתופת המלחמה ההיא ולשני יצרים סותרים המתגוששים בו, שמוצאים את ביטויים הסימלי בדמויותיהם של שני מפקדיו: האחד מצולק וקשוח, השני רחום והומניסט. סרט חדור עוצמה אדירה ומידה לא פחותה של מניפולציה.

"הקו האדום" (טרנס מאליק, 1998)

גירסה קולנועית שניה לרומן המלחמתי מאת ג'יימס ג'ונס על כיבוש האי גוודאלקנאל בידי האמריקאים במלחמת העולם השניה. אפוס מלחמתי אינטימי, שמבכר את הפילוסופיה על פני הדרמה, סרט עמוס מטאפורות, פיוטי עד לשד עצמותיו, שנוטה לשקוע בהרהורים על גן עדן מול גיהנום, טבע האדם, וכל הג'אז הזה. התוצאה מהפנטת.

"להציל את טוראי ריאן" (סטיבן ספילברג, 1998)

בעיקר בזכות מחצית השעה הראשונה, המשחזרת באופן הכי גראפי שאפשר להעלות על הדעת את הנחיתה המדממת ב"חוף אומהה", תחת אש גרמנית קוצרת. השעתיים ומעלה שבאות אחר כך הן כבר מופרכות מבחינה רגשית.