סוף עידן הרצחנות

פתאום, אחרי 13 שנה זה נגמר.

כל כך פתאומי, כל כך מהר, כל כך חלק שאי אפשר שלא לתהות, בתוך כל השמחה הזו, למה זה בעצם לא קרה כבר לפני עשר שנים, או חמש שנים או שנתיים? והרי כל מספר כזה מפריד בין מלחמה רצחנית אחת של מילושביץ' למלחמה הבאה שלו. והרי אירופה לא ראתה זוועות בסדר גודל כזה מימי מלחמת העולם השנייה.

לפחות פעמיים בעשור האחרון ניסו אזרחי יוגוסלביה לצאת לרחוב ולהדיח את מילושביץ'. בכל פעם נרמס הניסיון הזה על ידי יחידות המשטרה המיוחדות, שהקים לצרכיו בלבד. היחידות הללו נהנו מתנאי שכר שיוגוסלבי ממוצע לא יכול היה לחלום עליהם. משימתם האחרונה היתה לפזר את הקהל שהגיע למחות על כך שמילושביץ' אינו מוכן לקבל את תבוסתו בבחירות שנערכו אותו שבוע. במשך עשור שלם העימות הזה נחשב כמוכרע מראש. הפעם הזו – משהו השתנה. גם בסדר הגודל של המפגינים. גם בגישה.

מתברר ששאט הנפש ממילושביץ' היתה כעת חזקה יותר מכל פחד.

למה דווקא עכשיו?

זו השורה התחתונה: הנאמנות למילושביץ' תמיד התבססה על פחד. ברגע שהתפוגג הפחד – נעלמה גם הנאמנות.

שעה אחר שעה נדהם העולם, ואיתו גם רבים מהיוגוסלבים, לגלות כיצד כל מי שמזוהה עם מילושביץ' הופך את עורו או סתם מפסיק להוות איום.

כוחות המשטרה היו הראשונים. רק יום קודם לכן היכו באלות את כורי הפחם שמחו נגד המשטר. ברגע שהבינו שהם אינם מתמודדים כעת מול עשרות בודדות אלא מאות אלפים, חדלו להגיב ואט אט החלו לעבור צד.

סוכנות הידיעות הרשמית, "טאניוג", שופר נודע לשמצה של המשטר, שרק יום קודם לכן פירסמה את דבר ביטול תוצאות הבחירות שבהן הובס מילושביץ', מיהרה לשחרר את הטקסט הבא: "אנחנו עם העם. קושטוניצה הוא הנשיא הלגיטימי של יוגוסלביה".

הטלוויזיה הסרבית, עוד מוסד מגויס של מילושביץ', היתה איטית יותר בתגובתה. עובדיה, שעד הרגע האחרון לא הבינו לאן הרוח נושבת, המשיכו לשדר תוכניות בידור וטבע, והקפידו שלא לדווח על השתלטות המפגינים על הפרלמנט. השינוי הגיע עם הסתערות ההמון על בניין הטלוויזיה. המבנה הוצת באש. העובדים נמלטו מיציאת החירום. רק מאוחר יותר חודש השידור במשפט: "אתם מאזינים לשידורי הטלוויזיה המשוחררת של סרביה".

הצבא היוגוסלבי, שנערך מבעוד מועד בצמתים הראשיים במדינה, החל חוזר בשיירות לבסיסים. כשעברו המשוריינים בתוך ההמון, הם התקבלו בתשואות והגיבו בהתאם.

סלובודאן מילושביץ' נותר ללא שום בסיס כוח. נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא היה ברור אם ברח, או שהוא עדיין מצוי בתחומי יוגוסלביה.

לאן יכול מילושביץ' לברוח?

מילושביץ' הוא הפושע המבוקש ביותר על פני כדור הארץ; ואין מדובר כאן אך ורק בפסיקה ערכית רגשית, אלא בעובדה משפטית. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה שהוקם בהאג כדי לשפוט את האחראים לזוועות הבלקן של העשור האחרון, מיקם את מילושביץ', מטבע הדברים, בפסגת הרשימה. פירוש הדבר שכל מדינה שמכבדת את המוסד הזה תסגיר אותו מיד ברגע שינחת על אדמתה. על אף הרקע הזה – קיימות מספר אופציות עבור מילושביץ' אם יחליט להסתלק מיוגוסלביה:

בלארוס – מילושביץ' מצוי ביחסי ידידות קרובים עם הנשיא שם – לוקאשנקו.

רוסיה – הנשיא פוטין אמנם אינו ידיד קרוב של מילושביץ', אך תמיד שמח להבהיר למנהיגי המערב שהוא אינו נחות מהם ושהוא אדון לעצמו – אפילו במקרה קיצוני כמו מתן חסות למילושביץ'.

קזחסטאן – מסיבות דומות.

הרפובליקה הסרבית של בוסניה – בוסניה מחולקת היום לשני חבלי ארץ. האחד – מוסלמי. השני – סרבי. הטריטוריה הסרבית משמשת זה שנים מסתור לפושעי המלחמה, שהיו אחראים לזוועות הטיהור האתני שם לפני חמש שנים. הידוע שבהם – רדובאן קראדג'יץ' ששימש אז כ"נשיא הסרבים של בוסניה". גם הוא מבוקש בהאג. ייתכן לפיכך שגם מילושביץ' יאמץ את מקום המסתור הזה.

מיהו ווג'יסלב קושטוניצה, הנשיא החדש של יוגוסלביה?

ראשית כל, טעות יהיה להחשיב את קושטוניצה כ"איש שעבורו הדיחו אזרחי יוגוסלביה את מילושביץ' מהשלטון". ההפיכה הזו היתה של העם. העם הוא זה שהחליט לפעול. זה לא שהעם חלם על יוגוסלביה שקושטוניצה עומד בראשה, אלא רק על יוגוסלביה ללא מילושביץ'. לקושטוניצה פשוט יצא להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. אגב, כלל לא בטוח עד כמה הוא עצמו האדם הנכון.

קושטוניצה הוא פרופסור למשפטים. עד לא מזמן אף אחד לא ממש התייחס אליו. לאורך תקופת שלטונו של מילושביץ' בלטו אופוזיציונרים הרבה יותר מרשימים, רק שהם תמיד היו מסוכסכים בינם לבין עצמם. אולי דווקא משום שפחות בלט ביחס לאחרים הוסכם על כולם שהוא ישמש מועמד של פשרה מטעם האופוזיציה נגד מילושביץ'.

מתברר שההיסטוריה היטיבה עם קושטוניצה. אזרחי יוגוסלביה הגיעו לכזו שאט נפש ממילושביץ', בדיוק בזמן שדרך כוכבו הפוליטי. לא להיפך.

כמו כל פוליטיקאי סרבי גם קושטוניצה הוא לאומן סרבי. אם במערב ישנם מי שחושבים שאת מילושביץ' החליף בעל ברית למערב – כזה שיתנצל על המלחמות שניהלו הסרבים בבוסניה וקוסובו – תוך זמן קצר יוכחו על טעותם. קושטוניצה גם אינו צפוי להסגיר את מילושביץ', אם הנשיא המודח יישאר בתחומי יוגוסלביה.

קושטוניצה, כמעט כמו כל יוגוסלבי אחרי הפצצות נאט"ו לפני שנה, אינו מחשיב עוד את המערב כמופת, בלשון המעטה. יחד עם זאת הוא דמוקרט. הוא אינו פסיכופת רצחני, כקודמו, והוא יכבד את רצון העם. ורצון העם היוגוסלבי אף פעם לא היה לטבוח באוכלוסיות.

מילושביץ', לעומת זאת, רצה את הטבח הזה. לעיתים ממש כאידיאולוגיה. ומשום שעד השבוע התחשב אך ורק ברצונותיו שלו, הוביל את הבלקן בעשור האחרון לתופת. כשסוקרים את מורשתו מדהים לגלות איך לא השכיל להשיג דבר.

מילושביץ' רוצח את יוגוסלביה

בעשור האחרון נזדמנה לי ה"זכות" לדווח מכל אחת משלוש המלחמות שניהל מילושביץ'. ב–1991 הוא הסתער על הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה, לאחר שאלה הודיעו כי הן פורשות מהפדרציה של יוגוסלביה.

כבר אז שמעתי מכתבי מלחמה ותיקים, שלצדם שהיתי, כי לא זכורה להם אכזריות כזו שמונחתת מלמעלה – כמדיניות. מילושביץ' התייחס לסלובנים ולקרואטים כבוגדים, ומשום כך החליט לרמוס אותם. הוא כשל. בסופו של דבר – קרואטיה וסלובניה יצאו לעצמאות.

ב–1992 הגיעה תורה של בוסניה. כאן כבר לא היה צריך להאזין ל"ותיקים" כדי לדרג את מידת הזוועות שנחשפנו לה: טיהור אתני של האוכלוסייה המוסלמית, מחנות ריכוז, קברי אחים המוניים, אונס שיטתי של נשים מוסלמיות ולאחר מכן החזקתן במעצר במשך מספר החודשים הדרוש כדי שלא יוכלו לבצע הפלה, ירי יומיומי של פגזים ואש צלפים על סרייבו הנצורה – בעיקר על השוק וכל יתר המוקדים שבהם הסתובבו אזרחים.

היתה זו, על פי רוב, אכזריות לשם אכזריות. אלא שגם כאן מילושביץ' כשל. בוסניה היתה הבאה בתור להתנתק מיוגוסלביה.

לפני שנה הגיע תורה של קוסובו. האלבנים, המהווים יותר מ–90 אחוזים מאזרחי חבל הארץ, נלחמו על זכותם להגדרה עצמית. מילושביץ', שחש כי יוגוסלביה איבדה מספיק טריטוריות, החליט גם כאן להמר על הרפתקה צבאית. כרגיל – טרנספר של מאות אלפים, קברי אחים. אותו אונס שיטתי. וכרגיל – גם כאן התברר שכשל.

קוסובו כיום, מעשית, כבר אינה בידי יוגוסלביה.

וכך, מפדרציה של שש רפובליקות הפכה יוגוסלביה לגוף מדיני קטן של שתי רפובליקות בלבד – סרביה ומונטנגרו. זו האחרונה עמדה כעת, גם היא, להכריז על כוונת התנתקותה. הדחתו של מילושביץ' תדחה, לפחות זמנית, את המהלך הזה.

סוף דבר - יוגוסלביה החדשה

לפני זמן לא רב, בשיא בידודה הבינלאומי של יוגוסלביה, כשמדיניותו של מילושביץ' הביאה על המדינה אמברגו דיפלומטי, כלכלי ותרבותי גורף, נערך סקר בקרב התושבים ובו נשאלו: למה הם הכי מתגעגעים מהתקופה "הנורמלית", כשהיה מזון בשפע וניתן היה להשיג דלק בקלות. תוצאות הסקר הפתיעו. התברר שסוגיית הדלק נדחקה רק למקום השני. במקום הראשון ברשימה היה הגעגוע להשתתף בטורנירים הבינלאומיים בכדורגל וכדורסל….

הנה כי כן דוגמה לרצון העז של אזרחי יוגוסלביה לחזור סוף סוף למשפחת העמים, להיות חלק מאירופה. הסתלקותו של מילושביץ' אמנם סוללת עבור יוגוסלביה את הדרך למערב. ובאשר למילושביץ' עצמו – ניתן רק לקוות שגם דרכו שלו למערב סלולה. וליתר דיוק, מקום מאוד ספציפי במערב – האג – מושב בית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה…