חיכיתי רק לך
לא רע, לא טוב
"חיכיתי רק לך" מאת גיורא יהלום. בימוי: רועי הורוביץ. מוסיקה: אבנר קנר. תפאורה: אורי אופיר. תלבושות: עופרה קונפינו. תאורה: חני ורדי. רפי אלדר הפקות.
קודם כל, בשביל הגילוי הנאות: גיורא יהלום הוא חבר בפורום שלנו (לא אגלה את הכינוי, למי שאיננו יודע) ואני קצת גאה בו כמו אמא אווזה על שהצליח, מיד לאחר לום לימודיו באוניברסיטה, להביא מחזה ראשון שלו אל במה מקצועית ולסחוב אחריו קאסט מוכשר כזה וכל היתר.
ועכשיו לעניין עצמו: הביקורת.
זהו מחזה על בחור חולמני ולא מאצ'ואיסטי שתקוע בכפר בעמק חפר עם זכרונות, רגשי אשמה, רוח הרפאים של אמא שלו ואהבה לא ממומשת כבר עשר שנים. והנה יום אחד מופיעה האהבה הלא-ממומשת עם חתן קצין במדים צחורים והרבה דרגות על הכותפות ומתחיל סיפור עם סוד שנגמר בגילוי ובהפי אנד. יותר מזה לא פר לספר.
ההצגה מועלית במסגרת הפקה פרטית (רמי אלדר הפקות), מה שמכונה "מסחרית" והחזרות התקיימו בתנאי פרינג' (תשלום סמלי באולם מתנ"ס ברמת אביב גימל). זה לבד אירוע מאוד יוצא דופן בארצנו הקטנטונת, שהצליחה להוריד ביגון שאולה את כל הסקטור של היזמים הפרטיים בתחום התיאטרון ("תיאטרון פרטי" תיאטרון מסחרי וכיוצ"ב). מזה כעשור שהתיאטרון הציבורי-הרפרטוארי הצליח לבלוע את הסקטור הפרטי ולא נודע כי בא אל קרבו. כל העשייה המסחרית נעשית בימים אלה במסגרת התיאטרון הציבורי-הרפרטוארי, על חשבון כספי הציבור, כמובן. מאוד נדיר בימים אלה שיזם פרטי מוכן להסתכן ולהשקיע כסף פרטי בהפקת תיאטרון, ובאומרי "יזם" הכוונה בעצם לכל יוצרי ההצגה, לא רק למפיק רמי אלדר, שהשקיעו מזמנם ומעבודתם המקצועית, בתמורה סמלית, מתוך אמונה במחזאי וכנראה גם בבמאי. זה לבד ראוי למדליה (על האומץ והתושייה), אם כי לא בהכרח על התוצאה. מאוד יכול להיות שאילו המחזה היה זוכה למסגרת של תיאטרון ציבורי מקצועי, היו משאירים אותו יותר זמן במטבח, היו מאלצים את הכותב להוסיף ולעבוד עליו ואולי גם מצמידים לו במאי בעל ניסיון רב יותר שהיה מדריך אותו במלאכת הכתיבה הדרמטית.
הדרכה כזאת היתה עושה הרבה טוב למחזה, שניכר בו כשרון של הכותב, בעיקר במלאכת הדיאלוג ופחות במלאכת שזירת הסיפור הדרמטי והידוקו. הנקודה החלשה ביותר בהצגה היא הבימוי (של רועי הורוביץ) שחושף את מגרעות המחזה במקום להתמודד איתן ולשפרן. מעניין שבחור צעיר (עד כמה שאני יודעת הורוביץ צעיר, לא?) מביים עם כל ה"שטיקים" הוותיקים של התיאטרון המסחרי שבעצם מזמן כבר לא קיים בארץ: סטיריאוטיפים (האמא היהודייה - רבקהל'ה מיכאלי, הקצין המאצ'ואיסטי – קובי ליבנה, החבר ההומו – לירון לבו), משחק מוגזם וצעקני (אם כי לא אצל נבו קמחי וליאת גליק שמצליחים לצוף על פני הקיטש בהצלחה מרובה). בכלל, אין אחידות סגנונית: חלק משחקים מוגזם וצעקני לכיוון של פרודיה (רבקה'לה, קובי ליבנה) וחלק משחקים מאופק וריאליסטי (נבו קמחי, ליאת גליק) וזה עובד הרבה יותר טוב. כאילו הבמאי והמחזאי לא החליטו בעצם איזה מחזה זה ואיך הם מתייחסים אליו. מבחינת התנועה על הבמה יש הרבה חובבנות ודברים לא חלקים (הכניסות והיציאות של רוח הרפאים, למשל), ובסך הכל זה ארוך בחצי: חומר טוב למחזה בן חצי-שלושת רבעי שעה שנמתח מעבר לזה ללא הצדקה ולא סוחב טוב עד הסוף.
אז בתור התחלה: זה לא רע , אבל יכול היה להיות הרבה יותר טוב. אני מאחלת להם שלא ישברו את הראש בקופות. השוק אכזר.
