על מורן עמית
ידידי החדשים מהשנה שבה ניהלתי את פורום ההתנחלויות ב-ynet, היו מתקשרים תמיד לשאול אם אני מכירה מישהו מהנפגעים בפיגוע. הפעם התקשרו להודיע לי. על מורן עמית
"תגידו, גם אתם בדיכאון חורף?" שאל אחד המשתתפים בפורום סינגלס שניהלה עד לא מזמן מורן עמית. "מספיק שתהיה עצוב קצת", עונה לו מורן, "בשביל שכל העולם ייראה לך עצוב ולא מוסבר. תביט בחוץ. בחוץ יש עולם די מטורף עם כל מיני בעיות פוליטיות וכלכליות. אנחנו חיים במדינה לא קלה לכל הדעות. אני מכירה אנשים שבאופן יומי חוטפים את הג'ננה רק מלדעת מה הולך ברחובות".
העולם המטורף הזה הרג את מורן עמית שהלכה ברחובותיו. את הג'ננה נותרנו אנחנו לחטוף. בחוכמתה השכילה מורן להצביע על החורף המטאפורי שעובר על כולנו, והוא נמשך כל כך הרבה יותר זמן ממה שהיה ראוי. "נעבור את החורף, אחר כך נראה" שר הזמר. בינתיים שב הטרוף והוא משתולל עכשיו בבאר שבע. רק אתמול פגע באשה בת שבעים ושמונה, ושלשום – בבחורה חכמה ומוכשרת שטיילה עם החבר שלה בירושלים, קיבוצניקית שלא הכרתי אישית, אבל שנה שלמה כתבנו שתינו תחת קורת גג וירטואלית אחת.
במוצאי שבת, לפני שהספקנו לעשות הבדלה, צלצל הטלפון ובעברו השני היה אחד מידידי מנהלי הפורומים ב-ynet. "שמעת מה קרה?", הוא שואל. האמינו לי, זה לא הטלפון הראשון מסוגו שקיבלתי השנה. מה שהיה מוזר הוא ההקשר. לא שחסרו השנה פיגועים במרכז הארץ, אבל מנהלי הפורומים, ידידי החדשים מהשנה האחרונה שבה ניהלתי את פורום ההתנחלויות באתר, היו שייכים איכשהו לצד האחר, ה"תל אביבי" (גם אם הוא גר בחיפה), שתפקידו המסורתי הוא להתקשר אלי ולשאול מי ההרוג ומי הנרצחת ואם אני מכירה.
ככל שעבר הזמן, התרגלתי לידידי החדשים, לוויכוחים האינסופיים, לעקיצות ההדדיות, ולמה שמעבר להן - תחושת השותפות של כולנו במפעל האנושי, הדמוקרטי, המשוחח הזה, שנקרא קהילות. לאט לאט למדתי שלכל קהילה האיפיונים שלה. התרגלתי למילים ולמחשבות שהיו רחוקות ממני. לשם "סינגלס", שלקוח ממציאות אחרת, משפה אחרת. לשאלות, למצבים ולאמירות שעד כה הכרתי רק משמועות.
כזה למשל הוא הדיון בצורך –רצון או חובה – ללדת ילדים. "האם זו הסביבה שכופה עלינו?", שאלה אחת המשתתפות את מורן, ותהתה שמא עליה למרוד. "למה לעקור השפעות סביבתיות", עונה לה מורן. "זה כמו להכריח את עצמך להסתובב עם יד אחת פחות, או בלי ריסים. האדם הוא תבנית נוף מולדתו ואני לא יודעת באיזה צד משלמים מחיר גבוה יותר, בצד של המורדים או בצד של הקונפורמיסטים".
"להישאר באותו סדר עולמי, זה מה שאנחנו רוצים?", היא שואלת בהמשך דבריה, "כי אני קראתי קצת הוגות והוגי דעות פמינסיטים, ונדמה היה לי שהכוונה דווקא לשנות את מבנה הכוח, ולא את היד האוחזת בשוט". כפמיניסטית נלחמה מורן לשנות את מבנה הכוח, ולנטרל שוטים מכל סוג. כישראלית הכריעה אותה יד זדונית שהחזיקה סכין.
המציאות הישראלית המטורפת מולידה הומור שחור, הומור של יאוש ושל מנגנוני הגנה. חלק ממנו הוא ההומור השחור של הכותבים – בין אם אלה העיתונאים, משתתפי הפורומים או מנהליהם. בשיח המטורף הזה אנחנו נוהגים לחשוב בסתר לבנו או בקול רם, שאם, חלילה, יקרה משהו למי מאיתנו, הרי לפחות יש תיעוד נרחב שיכסה את מה שכתבנו והיגגנו בשנה האחרונה. מורן עמית תיעדה את עצמה לנצח בזכותה של כתיבה אינטנסיבית, רגישה ומשובחת בפורומים של ynet.
ביום של הפיגוע בחיפה, כתבה מורן לגלי, משתתפת בפורום: "את לא לבד, גלי, יש הרבה יחד - יש את היחד של האנשים ברחוב, שראיתי היום נותנים זה לזה פלאפונים כדי לחפש קרובים בחיפה, יש את היחד של האנשים בעבודה, שראיתי היום מחפים זה על זה במשמרות על מנת שמי שנשבר יוכל ללכת הביתה, יש ביחד של חברים - שטילפנו היום זה לזה כדי להזכיר - "אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך".
ננסה להתנחם בזה.
