שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האלבומים הגדולים של המטאל
    רוצים להיכנס לעולמו הקסום של המטאל? ג'קי שרגא יוביל אתכם דרך רעמי התופים וזעקות הגיטרות אל 15 היצירות החשובות של הרוק הכבד לדורותיו

    "איך לעזאזל הצלחתי להכניס את עצמי לבור הזה?", הדהד המשפט בראשי משך שעות ארוכות אחרי שקיבלתי על עצמי את כתיבת הכתבה הזאת. הרי מדובר באכזריות לשמה. איך, לכל הרוחות והשדונים, אפשר לקבוע מהם 15 האלבומים הטובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הרוק הכבד? הרי מדובר בהרבה יותר משקלול קר של חדשנות ותעוזה מוזיקלית לעומת הצלחה מסחרית.
    הרשימה המוגשת כאן אמורה לתת מושג ממצה וכללי על התפתחות המטאל מסוף שנות ה-60 עד ימינו, מהרוק הכבד הבראשיתי ועד לנו-מטאל. מפאת קוצר היריעה, נותרו רבים וטובים מחוץ לרשימה (שהרי אי אפשר לסכם את כל שפע ההשפעות ותתי-הסגנונות שהצטברו עם השנים), ועל כך אני מתנצל בפניהם מראש: ג'ימי הנדריקס, מגדת', קיס, סטאטיק אקס, אני מודה: חטאתי! אבל אלו הם 15 אלבומי המטאל הכי חשובים מאז ולתמיד, לפי דעתי וטעמי האישי.

    1. לד זפלין - Led Zeppelin II

    אבן הפינה הראשונה למה שיהפוך עם השנים לאחד מעמודי התווך של המוזיקה העכשווית. בעיני רוב חובבי הז'אנר, "לד זפלין 2" הוא אלבום הרוק הכבד הראשון שפרץ לתודעה העולמית והתווה דרך לכל אלבום רוק שבא אחריו. הלהקה שמרה כאן על שורשי הרית'ם אנ' בלוז שהזינו אותה באלבום הבכורה, אבל לקחה צעד ענק קדימה למקום בו איש לא דרך לפניה. רוב שירי האלבום מורכבים מסטנדרטים משומשים-משהו, אבל הביצוע שלהם חלוצי ופורץ דרך. ג'ימי פייג' הגיטריסט לא רק שמפגין רמת נגינה משובחת, אלא מתגלה כמפיק מוזיקלי מבריק. ג'ון בונהם מכתיב את הסגנון וסאונד התופים שכל מתופף רוק מעתה אמור לנכס לעצמו, ורוברט פלאנט לוקח את שאגות האל היווני של ה"בייבי, בייבי" לשיאן. מוצק, חדשני, רדיקלי, וחי, בעיקר חי. שנת יציאה: 1969.

    2. דיפ פרפל - In Rock

    האלבום המטאליסטי ביותר של סוף הסיקסטיז. אחרי שבלקמור ושות' סיימו את הפרק הפסיכדלי/ אינטליגנטי/ פרוגרסיבי בקריירה שלהם, הם החליטו להגדיר מחדש את הסטנדרטים של מה-זה-להקת-רוקנ'רול-מבצעת-מעולה. מ"Speed King", השיר הפותח, אפשר לשמוע שהם הצליחו. איאן גילן, הסולן ה"חדש" שלהם, מוכיח (האזינו, איך לא, לשיר "Child In Time") שהוא אחד מגדולי זמרי הרוק הכבד בכל הזמנים. בלקמור מפגין את הווירטואוזיות המדהימה שלו, ג'ון לורד ואיאן פייס נותנים באלבום הזה את הנשמה ואת הראש. והכי חשוב, כל האלבום (כולל השירה והתופים!) עטוף במעין אובר-דרייב מחוספס. מעולה. שנת יציאה: 1970.

    3. בלאק סאבאת' – Paranoid

    מוות, טראומה, מלחמה, סמים, הזיות ואופל, כל המרכיבים הבסיסיים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בכל אלבום מטאל טיפוסי, מופיעים לראשונה ב"פאראנויד" כחבילה מהודקת ומיוזעת, עם סממנים של הצד היותר וולגרי של תרבות מעמד הפועלים. בניגוד לאלבומי ההארד-רוק שיצאו עד אז, "פאראנויד" היה אלבום מטאל לכל דבר: פשוט, בסיסי על גבול הפשטני, וזה בעצם סוד כוחו. מעבר לכוחניות הגיטרות של טוני איומי ולשירה הכל כך ייחודית של אוזי אוסבורן, יש כאן גם את "Iron Man" עם ריף הגיטרה המזוהה ביותר בעולם (בעצם חוץ מזה של "Smoke On The Water") ואת שיר הנושא, שהיה ונותר להיטה הגדול ביותר של להקת המטאל הראשונה בהיסטוריה. שנת יציאה: 1970.

    4. ג'ודאס פריסט – British steel

    האלבום שהעניק תהילת עולם לג'ודאס פריסט - אחת משתי הלהקות שהובילו את מהפכת המטאל הבריטי של שנות ה-80. במקום להיסחף בזרם הגלאם שכבש כל חלקה טובה ברוק של האיים הגשומים, החליטו חברי פריסט לאמץ גישה מתריסה וחתרנית יותר ואימצו את הכיוון ה"אופנועני", שכלל טקסטים מרדניים של זעם נעורים, משפטים מוזיקליים פשוטים וישירים, ועור משובץ ניטים. המנוני איצטדיונים כמו "Breaking The Law" ו-"Living After Midnight" הפכו את האלבום הזה להצלחה מסחררת גם באמריקה והעניקו ללהקה את אלבום הפלטינה הראשון בתולדותיה. שנת יציאה: 1980.

    5. איירון מיידן - The Number Of The Beast

    הלהקה השניה (ולדעת רבים - הראשונה) שניצבה בחוד החנית של הפלישה הבריטית של שנות ה-80. זהו האלבום הראשון עם הסולן ברוס דיקנסון, שהחליף את פול דיאנו ותרם ללהקה את קולו האופראי, שהפך לאחד מסמליה המזוהים ביותר. ללא ספק אחד מאלבומי ההבי-מטאל המושלמים ביותר, עם נכסי צאן ברזל כמו "Invaders", "Children Of The Dammed", "Run To The Hills", ושיר הנושא "The Number Of The Beast" אין בו שום רגע שהוא פחות ממושלם. מה גם שמאז ימי הביניים לא היו הדרקונים כל כך פופולריים. שנת יציאה: 1982.

    6. (AC/DC - For Those About To Rock (We Salute You

    למרות שישנה נטייה לזלזל ב- AC/DC, אין חובב רוק אמיתי שיעז להתעלם מההשפעה העצומה והמבורכת שהיתה לחבורת האוסטרלים השיכורים האלה על המטאל, ובעיקר על כל להקת Hair Metal שהתקיימה מאז. לרוב נוטים להעריך יותר את האלבומים שלהם עם בון סקוט (סולנם הקודם והמת לגמרי), לפחות בכל הקשור לרמת השנינות והדרייב הכללי, אבל אני מכור למכות סנר שנשמעות כמו מטען צינור בינוני, ולמטחים של תותחי נ"מ שמלווים אותן בשיר הנושא. הרוקנ'רול הבסיסי ביותר מנופח כאן למימדי ענק ומוגש על-ידי נער בתלבושת אחידה של ביה"ס בריטי (או אוסטרלי), שהוא גם גיטריסט פנטסטי. כיף, פשוט כיף. שנת יציאה 1981.

    7. גאנז אנד רוזס - Appetite For Destruction

    ברוכים הבאים לג'ונגל! גדולתו של האלבום הזה היא ניפוץ אווירת ה"איזה כיף לנו, אנחנו רוקרים! הבה נפתח עוד פחית בירה!", שהיתה נהוגה במחוזות הוולגריים של סצינת ה-Hair Metal של שנות ה-80. לעומת שמחת החיים המזויפת של הבלונדינים האמורים, נותן כאן אקסל רוז סקירה עגמומית של החיים בלוס-אנג'לס כפי שהם נראים באמת: פחד, חוסר ודאות, הצורך בהרואין ושאר ירקות באושים, שנאגדו ליצירה שתיעדה טוב יותר מכל אלבום אחר של התקופה את הדרוויניזם הקיומי בעידן רייגן והרפובליקנים. המוזיקה, בניצוחו של סלאש, היתה ונותרה אמיתית ובועטת, והפכה את אלבום הבכורה של השושנים לנשימה עמוקה של אוויר צח (או מזוהם, תלוי בהשקפה) בסוף שנות ה-80. שנת יציאה: 1987.

    8. מטאליקה - (Metallica (Black Album

    מעבר לעובדה שמדובר באחד מאלבומי המטאל המצליחים ביותר בכל הזמנים, מסמן האלבום השחור את נקודת המפנה המשמעותית ביותר עבור הלהקה ועבור הסצינה בכלל. "נמאס לנו לנסות לדחוס 10,000 תווים בכל תיבה מזוינת", סיכם הגיטריסט קירק האמט את רוח האלבום הזה. ואכן, הלהקה מבטאת כאן את התמצית המזוככת ביותר של יכולת הכתיבה וההגשה שלה, כשהיא עטופה בהפקת הסאונד המופתית של מפיק-העל בוב רוק. העובדה שעטיפת האלבום חפה מכל עיצוב, למעט שם הלהקה, כמו אומרת, "האלבום הזה הוא מטאליקה, וזהו!" ומשלימה את הרעיון הכללי: !Exit light! Enter Night. שנת יציאה: 1991.

    9. אליס אין צ'יינס – Dirt

    הרואין, ההתמכרות, האושר הכי גדול שיש, חוסר אונים מוחלט, דרך ללא מוצא, חולי, סיפוק, מעגל אינסופי אבל לי בכלל לא אכפת. אלבום שמגיע היישר מעמקי נשמתו המכורה של ליין סטיילי ומערבב חוסר אכפתיות מתריס עם קריאה נואשת לעזרה. הכי נואש, הכי רגיש, הכי ענוג, הכי כוחני, הכי מרדני. אלבום המטאל הכי טוב של שנות ה-90. השילוב השמיימי בין קולו של סטיילי לבין יכולות ההלחנה המגוונות של ג'רי קנטרל מטיס את התודעה באופן חוקי לגמרי למחוזות שהשתיקה יפה להם. שנת יציאה: 1992.

    10. ניין אינץ' ניילס - Pretty Hate Machine

    האלבום שמיקם את הסינטיסייזר ומכונת התופים בקדמת הבמה של המטאל, ממש לצד הגיטרה החשמלית, ובכך, בעצם, הניח את היסודות למה שיהפוך עם הזמן לנו-מטאל (Nu Metal) העכשווי. טרנט רזנור (שייצור ויפיק בעתיד גם את תופעת הטבע המוכרת כמרילין מנסון) מתגלה כחלוץ המחבר בין טקסטים מלודרמטיים ואנושיים לבין מוזיקה תעשייתית, שעד לאותו רגע היתה מזוהה לחלוטין עם קרירות אפרורית ומנוכרת. נקודת זכות נוספת היא "Something I Can Never Have", אחד משירי האהבה/אכזבה המרגשים ביותר של כל הזמנים. שנת יציאה: 1989.

    11. רייג' אגיינסט דה מאשין - Rage Against The Machine

    עוד אלבום שעיצב מוזיקלית (וקצת פוליטית) את דעת הקהל העולמית. היו הרכבי אנדרגראונד ששילבו בין ראפ לבין מטאל ואידאולוגיה מרקסיסטית עוד לפני אלבום הבכורה של RATM, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה בצורה כל כך משכנעת ומושלמת. אף להקת מטאל לבנבנה לא יכולה היתה להתחרות בשירה הזועמת של זאק דה לה רוחה (השמורה למאמינים האמיתיים בצדקת דרכם), למוצקות הסוחפת של חטיבת הקצב המשובחת של טים ובראד, כשכל זה נתמך ונעטף בווירטואוזיות הגיטרה של טום מורלו (שאף אחד לא מנסה אפילו לחקות, ובצדק). נשאר רק להאזין ולהתפעל כל פעם מחדש. ב-Killing In The Name Of חוזרת השורה: "Fuck You I Won’t Do What You Tell Me" אינספור פעמים, ואם זו לא תמצית הוויית המטאל - אני לא יודע מה כן. שנת יציאה: 1992.

    12. טול - Aenima

    טול מצליחים גם כאן, כמו כמעט בכל אלבום אחר שלהם, להביא את המטאל הכי אנטיליגנטי, רגיש, מדויק וביזארי שיש. רמת הנגינה המדהימה של כל אחד מהם מזכירה את להקות הפרוגרסיב הגדולות מהעשורים הקודמים דוגמת אמרסון לייק ופאלמר, קינג קרימזון וראש, רק שאצל טול האנרגיות שייכות לחלוטין לזן היותר נושך ועצבני. ראויה לציון מיוחד שימת הלב של הלהקה לכל אספקט הקשור ליצירה, וכל מי שאי פעם התעמק בעטיפות האלבומים שלהם או ראה וידאו-קליפ, יודע היטב במה מדובר. שנת יציאה: 1996.

    13. פאנטרה - Vulgar Display Of Power

    שם האלבום אומר הכל. אחרי שחברי הלהקה גמרו לנסות ולחקות את ג'ודס פריסט, הם גילו את נוסחת ההצלחה הפרטית שלהם: ריפים ברוטאליים של בס וגיטרה, מגובים בעבודת תופים שכל ניסיון לתאר אותה במילים רק יעשה לה עוול, כשהזמר פיל אנסלמו דוחק אותך לפינה ונובח עליך את מה שיש לו להגיד, ללא מעצורים, ללא בושה ובלי לקחת שבויים. האלבום הזה דומה לצמד פטישי שניצלים שהולמים בדייקנות מופתית ישר בראשך. שנת יציאה: 1992.

    14. פיית' נו מור - King For A Day, Fool For A Lifetime

    האלבום האהוב ביותר של הלהקה האהובה עלי ביותר. זה בהחלט לא אלבום מטאל במובן הקלאסי של ההגדרה, אולם הוא כולל אי אלו קטעים שיכולים ללמד כל להקת מטאל שיעור או שניים על איך-צריך-לעשות-את-זה-באמת. מייק פאטון, זמר הרוק הטוב ביותר ששמעתי מימיי, מזגזג באלגנטיות קלילה בין רומנטיקה ("Evidence") לחרחורי הארדקור מדמם ("Ugly In The Morning", "Cuckoo For Caca") לבוסה-נובה סקסית ("Carallho Voador"), ולגוספל ("Just A Man") כשכל הלהקה עוטפת, מלטפת ותומכת בו לאורך כל המסע המוזיקלי ההזוי הזה. שנת יציאה: 1995.

    15. דיסטרבד - The Sickness

    אחד האלבומים הבודדים שראויים להיכנס לפנתיאון המכובד הזה על אף גילם הצעיר. דיסטרבד (Disturbed) מצליחים במקום בו כה רבים מחבריהם נכשלו: הם יוצרים היתוך אמיתי בין הכוחניות של המטאל, הגרוב הכובש של הראפ והקרירות המנוכרת של המוזיקה האלקטרונית, ונותנים תוקף ממשי להגדרת הנו-מטאל כתת-ז'אנר עצמאי, על כל המשתמע מכך. הם גם מצליחים לדלות את האלמנטים הטובים ביותר מכל ז'אנר וליצור אווירה כללית אגרסיבית וחורכת, ובו-בזמן מלודית, רקידה ומלאת חיוניות. שנת יציאה: 2000

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום עטיפת התקליט
    לד זפלין 2. מוצק
    צילום עטיפת התקליט
    דיפ פרפל. ויטואוזי
    בלאק סאבאת'. שורשי
    רובים ושושנים. אמיתי
    אליס אין צ'יינס. ממכר
    פיית' נו מור. אלגנטי
    7 לילות
    מומלצים