הימים הראשונים – שלל אבחנות גורליות

האופן הדו-משמעי שבו מתייחסים ישראלים לאמריקה – מצד אחד ביטול עצמי והכרה בקטנותנו ומאידך תחושת התנשאות קלה מול האמריקאים האלה עם הטקסים המטופשים והאוכל הרע – הוא שגורם לישראלים המגיעים לארצות הברית בלבול מסוים ביחס למה שהם מרגישים. ההשתאות מכה בתייר הישראלי המשייט לראשונה, בתול והלום, ברחובות העיר האמריקאית: הכול נראה לו קצת אחרת – איכשהו טוב יותר. לא פלא שהם נהיו מעצמה, הוא אומר לעצמו. תראה, תראה מה הולך פה, איך הכול עובד כמו שצריך, איך הכול יעיל.
בעודו מחפש אחר אתר הקניות הבא, משנן לעצמו הטירון הישראלי בעיר האמריקאית את משפטי המפתח הבאים, אותם יאמר בהזדמנות הראשונה למי שיתעניינו:

איזה סדר יש פה

איזה יופי המכוניות עומדות ברמזור. ונוסעות בירוק. והולכי הרגל הולכים על המדרכה. ועל הכביש. וגם באדום. וסירנות עוברות במהירות לא חוקית, ונהגי מוניות חותכים בפראות, וכולם חונים בכל מקום. טוב, יודעים מה, אולי הסדר פה בכל זאת לא משהו. שילמדו קצת מאיתנו, מה יש.

איזה סנאים יש להם

איזה חמודים. ואיזה זנב. איך הם אוכלים אגוזים. תגידו, למה הם כל פעם רצים קצת ואז קופאים במקום בבת-אחת? זו טכניקת הסוואה? בעצם, למה אין כאלה בישראל? מה, לא טוב להם אצלנו? למה לא מביאים אותם? אני מרים טלפון לרשות שמורות הטבע.

איך כולם עומדים יפה בתור

תסמכו על אמריקאים כי כל עוד תראו להם תור, הם יעמדו בו. אם תראו להם רק פוטנציאל לתור, הם כבר יעשו ממנו תור. בכל אתר בו מתקהלים למעלה משני אנשים, יעבור הציבור אוטומטית להסתדר במבנה אמנותי של תור.

כמה כספומטים יש בכל בנק

הסיבה הסודית לכך, שאיש לא מדבר עליה, היא כי יש באמריקה הרבה אנשים. המון.

איזה סנדוויצ'ים ענקיים

ייאמר לזכותה של אמריקה, כי האומה התקדמה שנות אור מעבר לבעל המכולת הישראלי. גם סנדוויצ'יות תל-אביביות מקצועיות אינן מגלות מחצית מרוחב-לבו של עובד הדלפק הפשוט בדלי האמריקאי הזול ביותר. כנסו לכל דלי, בקשו סנדוויץ' עם אחד מסוגי הנקניק או הגבינות המוצגים לראווה, ותגלו כי המושג "סנדוויץ'" שונה באופן מהותי מכפי שהורגלתם לחשוב: הסנדוויץ' האמריקאי, באשר הוא, יכיל הרבה יותר מילוי מאשר לחם. לאחר שפרס בשר בכמות שתספיק למשפחה בת שבע נפשות ביום עצמאות שלם, יניח עובד הדלפק את הבשר על הלחמניה שלכם, מעליו חסה, עגבניה, ואת חציה השני של הלחמניה. את הכול יאטום בנייר עטיפה הדוק, יחתוך באמצע וטראם! – הרי לפניכם הסנדוויץ' האמריקאי, שאם תאכלו את כולו לא תדעו עוד רעב לעולם. הסנדוויץ' המולטי-שכבתי, הרב-שלבי והאולטרה-מגדלי הזה הוא לבדו סיבה טובה לנתק כל מגע עם בעל המכולת הישראלי, בעוון קמצנות יתרה.

איך הם מנומסים

גם כאשר ידרכו לכם על הרגל בפראות, יתחבו את מרפקם לעינכם, יניחו את תיקם על ראשכם ויזרקו אתכם מקרון הרכבת בגלל צפיפות יתר, הם יגידו "סורי". ואתם תגידו "אקסקיוז מי". ככה יפה.

כמה מוניות יש פה

רק חכו עד שבאמת תצטרכו אחת, נניח בלב העיר בסביבות שעת השיא, או בעיצומו של גשם שוטף. כלל לחיים: לעולם אין מספיק מוניות. וכשכבר יש מספיק, אף אחת מהן לא תעצור לכם. למה? כי נהגי מוניות הם נהגי מוניות בכל העולם, לא יעזור.

כמה יפה הם אורזים מתנות

זוכרים איך מתנות נראות בסרטים? עם ניירות מרשרשים וסרטים נוצצים קשורים באופן מושלם? במהלך שיטפון הקניות השנתי של טרום-כריסטמס ישמחו לארוז לכם כל קניה באופן המדויק הזה. האריזה, אגב, תעלה לכם עוד כסף.

איזה בניינים

הם גבוהים, יפים, ויש להם קווי מיתאר מושכים. פשוט מחרמן.

איך הם מתלבשים יפה

למעשה כן. אמריקאים הגרים בעיר אינם חשים בצורך הישראלי לקום בבוקר ליום עבודה ולזרוק על עצמם טי-שירט כלשהי. הם יעדיפו להקפיד על סממני המעמד החברתי והמקצועי שלהם, כאשר מדובר בחליפה ועניבה או בחצאית ועקבים, או במכנסי באגי וסניקרס או בגופיות ומיני – הכול יהיה מוקפד, חלק וחד-משמעי. אמריקה מתלבשת משום שאיכפת לה איך היא נראית.

איך הם נותנים לך עודף מדויק

שכן כאשר מחירם של מוצרים מסתיים בדרך כלל ב- 99 סנט (או 95 סנט), לא כולל מס, הרי שבתוספת המס יגיע המחיר, כמעט תמיד, למספר כלשהו וחמישים ושמונה סנט. ואתם תקבלו עודף מדויק. לאחר שבוע תרגישו כבדות בלתי סבירה באזור בו נמצא הארנק. בירור מהיר יעלה כי הארנק תופס כמחצית ממשקל הגוף, וכי מכמויות הסנטים, הדיימים והקוורטרים הבודדים הנמצאים בו אפשר לייצר חנוכיה שלמה (ועוד יישאר עודף). כך נולדה התופעה האמריקאית הנפוצה של כלים לכסף קטן: מיכלים המצויים בכל בית ולתוכם זורקים מטבעות שאין להם שימוש. הכרתי, אגב, ישראלי שנהג לאסוף אותם ובסוף כל חודש לגשת להומלס ברחוב, להסתכל לו בעיניים, ואז להמטיר עליו גשם כבד של מאות מטבעות, שסיכומם הכללי בוודאי עמד על סביבות הדולר ושני סנט.

איזה יופי, אין חתולים ברחובות

הסנאי הוא החתול האמריקאי.

איזה רכבת תחתית יש להם

גם בישראל תהיה יום אחד. ובמלים אחרות: תהנו ממנה כל זמן שאתם שם. לתל אביב לעולם לא תהיה אחת.

איך הם מנקים אחרי הכלבים

זוהי ההוכחה הסופית להערכה כי אפשר, במאמץ מסוים, לחנך בני אדם. אמריקאים עירוניים רבים ידאגו לפנות את המדרכה משאריות כלבם באמצעות שקית ניילון. אבל אתם הרי יודעים שאתם צודקים: כולם פראיירים.
אלא שבעוד גלי ההערצה הראשוניים שוטפים בחום גדול את גופו של הישראלי המגיע אל חופי אמריקה, חושפת שהות קצרה את נקודות התורפה של היבשת והמעצמה ברוכת הסנאים מתגלה כמו שהיא באמת: סתם מקום. זהו השלב שבו מתהפך הישראלי כמו טייפ דו-ראשי, ומתחיל להאמין כי חבורת השמנדריקים החיים באמריקה היא בסך הכול ערימת חובבנים ליד המקצוענות, היופי והטעם הישראליים, וכי העובדה שהם הפכו למעצמה רק מוכיחה כי אנחנו בישראל מוכרחים להיות סופר-מעצמה. איזה אנשים אלה, אומר לעצמו בתול-אמריקה, רק תראו אותם:

אוכלים במבה בטעם גבינה

כתוצאה מפגם מולד נורא הפוגע באומה שלמה, גדלים ילדים אמריקאיים להאמין כי חטיפים צריכים להיות בטעם גבינה. בכירי החטיפים האמריקאיים (דוריטוס, צ'יטוס) מתגאים כי הם "צ'יזי" או "צ'יזייר". למה שלא ייתנו להם טעם נחמד וממכר של חמאת בוטנים, אתם שואלים. לגמרי לא ברור. וזה לא, חלילה, שאמריקאים לא אוהבים חמאת בוטנים. לא, אמריקה היא אלופת חמאת הבוטנים! היא רק עושה איתה את הדברים הלא נכונים כמו לשלב אותה בחטיפי שוקולד ובגלידות, ולמרוח אותה על לחם לבן עם ריבה. האמריקאים, בקיצור, מעולם לא התוודעו לסגולות הבמבה, ומה שיותר חמור: גם אם יתוודעו, יהיה כבר מאוחר מדי. לפחות פעמיים-שלוש ניסיתי להראות לידידי האמריקאים מהי במבה. לא היה לי ספק כי ברגע שיטעמו את הדבר האמיתי, לא יוכל איש מהם להביט עוד לאחור, וכולם יודו בשיברון לב כי העבירו חיים שלמים בטעות. איפה. ידידי ריחרחו את הבמבה בחשדנות, ניסו אותה בזהירות וסירבו להבין למה יש לזה טעם של חמאת בוטנים ללא שום זכר ועקבות לגבינתיות משום סוג. לא נותר לי אלא להסיק כי מדובר באומה בעייתית עם קשיים גדולים בתפיסה וליקויים בחוש הטעם, וכי טעמים הנרכשים בילדות מתקבעים. אם הורגלתם מגיל שנתיים לצרוך חטיפים בטעם גבינה, אין סיבה שתשנו את טעמכם בגיל מבוגר רק בגלל שמישהו אמר.

לא שמעו על סמרטוט רצפה (וגם הסקוץ'-ברייט לא משהו)

לא, האמריקאים משתמשים ב"מופ", ערימת שערות דקות השזורות על מקל, שיכולתן לנקות רצפה זהה לזו של קטוע גפיים העובד עם הלשון בלבד; זה לא בלתי אפשרי, זה רק ייקח הרבה, הרבה זמן. מכיוון שישראלים המגיעים לארצות הברית לעולם לא יחשבו לשים במזוודותיהם המתפקעות גם סמרטוטי רצפה, אתם מוצאים את עצמכם מביאים בחזרה מהביקור הראשון בישראל ערימת סמרטוטים. בלתי מוערך בחיים הישראליים השוטפים ככל שיהיה, אתם מכירים לפתע בכוחו, חיוניותו ונפלאותיו של סמרטוט הרצפה.

חיים בלי בורקס ומעדני חלב ראויים

תסמונת הבמבה שלטת גם כאן; האמריקאים – שלא הורגלו לצרוך מגיל צעיר שלל מעדני חלב – אינם מרגישים כל צורך לעשות זאת בבגרותם. מבחר מוצרי החלב על מדף הסופרמרקט האמריקאי מאכזב מאוד. רוצים מעדן חלב? קבלו ג'לו. רוצים מילקי? לכו על ג'לו. זקוקים לתחליף דנונה? ג'לו. מדובר במעדן חלב בטעם ומירקם פודינג מעט עבש, שלקרוא לו מעדן חלב זו פשוט בדיחה. לגבי הבורקס – ובכן, אין.

שומעים מוסיקה מעצבנת

קאנטרי, יורוטראש, רוק גיטרות לבן והמון מוסיקה שחורה, שאם אתם מתקשים לאהוב אותה, יש להניח כי תמשיכו להתקשות. באופן אישי, אהבתי את הרדיו האמריקאי; רוק גיטרות לבן ומוסיקה שחורה הם שתי בחירות מוסיקליות שאני מחבב. אבל אם אתם שייכים לאסכולת הטראנס התל-אביבית, או, מאידך, לליריות האביב-גפנית-שלמה-ארצית, אל תצפו כאן לנחת מוסיקלית גדולה. תחנות הרדיו האמריקאיות מתחלקות לסגנונות מוגדרים (ראפ, אר. אנד בי., רוק, אולדיז, איזי ליסנינג – כל תחנה משדרת סגנון אחד בלבד) ולכל תחנה רשימת השמעות מצומצמת להפליא, עליה היא חוזרת אינסוף פעמים ביממה.

קר נורא בחוץ ולהם לא איכפת

מה זה קר? קפוא. מה קפוא? סיביר. מה סיביר? נתן שרנסקי בעצמו היה מצטרף לשמאל הקיצוני אם היה נאלץ לשרוד בקור הזה. בחלקים נרחבים של ארצות הברית קר בחורף, כל כך קר שישראלים פשוט לא יכולים להתרגל לכך לעולם. כשאתם מנסים לפלס את דרככם במזג אוויר של 15 מעלות מתחת לאפס בשילוב רוח ושלג, הגוף שלכם מתקומם בכל דרך אפשרית. צפו לחוויות מסוגים חדשים.

מתוך הספר "החלום האמריקאי - מדריך למשתמש" מאת רענן שקד, הוצאת ידיעות אחרונות