ברק והפרונקל

יותר מכל דבר אחר, מה שמביא את ש"ס לסופה של פרישה מהממשלה הוא הכבוד - ולא רק שלה, אלא של אהוד ברק. שבועיים של מו"מ אינטנסיבי שניהלו השר חיים רמון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי קוצ`יק הביאו להסכמה על הרוב המכריע של הנושאים, בתמיכתם של הגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה השונים. אבל בש"ס לא מסוגלים לסלוח לברק על שהתייחס אל המפלגה כאל גוף סחטני ולא כאל שותפה אמיתית, וברק עצמו אינו יכול למחול לש"ס על שסדקה את תדמית ה"לא לחיץ ולא סחיט" היקרה כל כך לליבו. על קשיות העורף הזו עלולה ממשלת ברק, על תכניותיה הגדולות ומשימותיה ההיסטוריות ללכת בדרך כל ממשלה.
ברק טיפל במשבר ש"ס בצירוף לא בלתי מוכר של זלזול, אטימות לרגשות ואמונה שבסופו של דבר, כשכולם ישלפו את האקדחים, היריב ימצמץ. כך הגיב למצב ששר בממשלתו הגדיר אותו "ממשלה עומדת ליפול בגלל פרונקל". הוא התייחס אל ש"ס כפי שרוב בוחריו מתייחסים אליה: כאל סחורה שתמיד אפשר יהיה לקנות אותה בכסף. הוא לא גילה שום רגישות למצב העדין בו מצויים הפוליטיקאים של המפלגה, שרוב בוחריהם מצויים בימין והם בממשלת השמאל. היחס הזה רק אישר בליבותיהם של ראשי ש"ס את התחושה, שבממשלת ברק לעולם לא יראו בהם שותפים אלא רק שותפים לדבר עבירה, מפלגה שתעזור לגנוב קולות מהימין לצורכי המהלכים המדיניים. ברק עצמו, בהתבטאויותיו הפומביות, רק חיזק את התחושה הזו. לרוע המזל, נפלה ההתייחסות הזו על קרקע בעייתית בתוך ש"ס, כשהשר אלי ישי נאבק על מנהיגותו ועומד כל הזמן בצילו של אריה דרעי. "אריה היה סוגר הכל מוקדם, ומשיג הרבה יותר", נאנחו בשני הצדדים, וישי - בתמיכת הרב עובדיה יוסף - מצא את עצמו מתמודד עם היריב הקשה ביותר: זה שאיננו על מגרש. וכך, כאשר איים ברק בפיטורי שרים, לא הייתה לישי ברירה.
אתמול נפגשו ברק וישי לפגישה. במשך דקות רבות נאמו זה באוזני זה, בלי להקשיב, זו היתה תמצית הסכסוך חסר החשיבות, עליו עלולה הממשלה ליפול: לא מקשיבים, לא מכבדים את רחשי לבו של הצד השני, לא מנסים להגיע לשותפות אלא רק להשיג משהו, כאילו המו"מ הוא משחק סכום אפס, שבו הרווח של האחד הוא הפסדו של האחר. התוצאה היא שביום ראשון עלול לקרות משהו ששני הצדדים אינם רוצים בו, ואפשר היה למנוע אותו מזמן.