"אם נצא מפה בחיים - נתחתן"

כל אדם זוכר כמעט במדויק את הרגע הקסום בו פגש את אהבת חייו. על אחת כמה וכמה עובדיה ברוך, שהרגע הקסום שלו התרחש בתוך מחנה המוות. רגע אחד קסום של אור גדול בחושך הנורא. הוא היה בן 23, בחור צעיר מסלוניקי שאיבד את כל משפחתו וחשב שגם הוא יגמור את חייו שם, באושוויץ. היא היתה נערה בת 16 וחצי, שמסלוניקי הגיעה לבלוק 10 הנורא של ד"ר יוזף מנגלה, שהתעלל בגופה. ובלילה ההוא, כשנגלתה לפניו במפעל התחמושת בו עבד, יפה כמו בובה, ידע שאם ייצאו משם בחיים - לא יעזוב אותה לעולם. שלוש פעמים הספיקו להיפגש, שבועיים הטמינו פתקים זה לזה בקיר המפעל. בפתק האחרון כתב לה: "אם אלוהים ירצה ונצא מכאן בחיים - נתחתן". אחר-כך יצאו, כל אחד בנפרד, לצעדת המוות, והוא - שראה את כל המתים שלא שרדו את המסע האכזרי מפולין לגרמניה - לא האמין שהיא, העדינה, תעמוד בו.

אבל בדרך לא דרך שרדו שניהם את המסע, בדרך לא דרך נפגשו שוב, בסלוניקי, ובדרך לא דרך גם נישאו בחתונת פליטים עלובה, עלו לארץ וכנגד כל הסיכויים העמידו משפחה לתפארת.

49 שנה ידעו אהבה גדולה, שאושוויץ היתה חלק בלתי נפרד ממנה. על טבעות הנישואים שלהם, שנקנו כבר בארץ, חרטו את זהותם השנייה, את המספרים שניתנו להם באושוויץ - היא את שלו, הוא את שלה. יחד עברו את ייסורי הקליטה, יחד זכרו את זכרונות התופת וסבלו מסיוטי הלילות, יחד נסעו עם בני נוער לפולין כדי לספר את סיפור הניצחון שלהם. לפני מותה השביעה אותו שימשיך לספר את סיפור אהבתם גם כשלא תהיה. ועובדיה ברוך - איש חסון ומרשים ש-80 שנותיו אינן ניכרות בו - עמד בהבטחתו. לאחר שלוש שנים וחצי של עבודה מאומצת, יוצא עתה לאור "הו מאדרה" מאת יגאל שחר (בהוצאת יד ושם), הספר שמספר את סיפור חייו, סיפור חייהם. סיפור אהבה באושוויץ.

"שלוש שנים סבלתי את המוות"

שבוע בדיוק נדרש לצבאו של היטלר כדי לכבוש את יוון, בפסח 1940. במשך שנתיים המשיכו היהודים לנהל את חייהם כרגיל ולא הבינו למה אומרים על הגרמנים שהם אכזריים. אחר-כך התחילו הצרות: הגברים נשלחו לעבודות פרך, בעיתון החלו להופיע קריקטורות אנטישמיות, וכל יום צצו חוקים חדשים: אסור לעבור ברחובות הראשיים, אסור לנסוע באוטובוס, אסור לנסוע בקרון הראשון של הרכבת החשמלית. במרץ 1943 יצא הטרנספורט הראשון מיוון לאושוויץ. 2,500 תושבי השכונה בה גרה משפחתו של ברוך, שמנתה שמונה נפשות, התייצבו בתחנת הרכבת עם מיטב בגדיהם. הרב שלהם, במצוות הגרמנים, סיפר להם שהחליטו להעביר אותם לקרקוב. בתחנת הרכבת חיכו להם 70 קרונות להובלת בהמות. המסע ארך שבעה ימים, מספר עובדיה. "אמרתי לאבא שלי: 'מובילים אותנו להשמדה'. אלה היו המילים האחרונות שאמרתי לו. עשרות אנשים מתו במסע הזה. היה תוהו ובוהו. ילדים הלכו לאיבוד, צעקו: 'אבא, אמא', ואיש לא ענה להם. כשירדתי מהקרון איבדתי את כולם, את כל בני משפחתי. אפילו לא אמרתי להם שלום. עם זכרון הלילה ההוא אני הולך לישון כבר 60 שנה.

"איש אחד, שרק אחר-כך ידעתי שזה ד"ר מנגלה, הורה עם האצבעות - לימין או לשמאל. אני נשלחתי לצד ימין, ולא ידעתי שאלה שהלכו שמאלה נשלחו להשמדה. ברחבה ראיתי אנשים לבושים בפיג'מה ועליה מספר רצים מצד לצד וכל הזמן מרביצים להם. חשבתי שהביאו אותנו לבית משוגעים. הלכנו 2 ק"מ ברגל לאושוויץ, עד שער הברזל עם הכתובת 'העבודה משחררת'. עד השער הזה קראו לי עובדיה ברוך. מטר אחריו קראו לי 109432".

גם בלי לדעת מילה בגרמנית, לא נדרש לאסיר מספר 109432 זמן רב עד שהבין כי הגיע לגיהנום, "ועד היום אני לא יודע איך נשארתי בחיים. לקרוא לזה מזל? לפעמים הייתי חושב שחבל שלא הלכתי איתם, עם המתים. 10 דקות וזה נגמר. אני במשך שלוש שנים סבלתי כל יום את המוות".

לילה אחד, כשנתפס גונב אוכל, ספג עובדיה 60 מלקות. את קריאת הכאב שלו - "הו מאדרה" (אמא, בלאדינו) - שמעה האסירה עליזה צרפתי, שעברה שם עם הקאפו שלה וביקשה ממנה שתעזור לה להיפגש עם הבחור מיוון. "הקאפו לקחה עגלה, הניחה עליה פצצה, וככה נכנסה עליזה למפעל התחמושת בו עבדתי. התברר לנו ששנינו מסלוניקי. היא סיפרה לי שהיא מבלוק 10. ידעתי שזה הבלוק שעושים בו נסיונות בנשים, אבל לא אמרתי לה דבר. התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה".

"המבט הראשון הספיק"

שבועיים אחר-כך, כשיצאו לצעדת המוות, נפרדו דרכיהם. עובדיה לא האמין כי ישובו וייפגשו. הוא התעקש לחזור ליוון, לחפש את משפחתו, אך כשהגיע גילה כי אפילו מבית הוריו לא נשאר זכר. הוא קיבל חדר בבניין שפעם היה בו בית יתומים, ומדי יום התייצב בבניין ועד הקהילה כדי לבדוק שוב את שמות האנשים ששרדו, אולי ימצא שם קרוב. "ויום אחד נכנסתי לבניין ושם היא היתה", הוא מספר ועיניו עדיין נוצצות. "באותו יום היא הגיעה מגרמניה. התנפלנו אחד על השני בחיבוקים ובנשיקות. היא בכתה ואני בכיתי. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, שמעכשיו אני אדאג לה. שאלתי אותה אם היא זוכרת מה כתבתי לה בפתק האחרון, אבל היא אמרה שבחיים לא תתחתן איתי. הלכנו לחדר שלי, ישבנו על המיטה ושם היא אמרה לי: 'עובדיה, אני לא יכולה להתחתן איתך, כי עשו בי נסיונות. הוציאו לי את השחלות. פרי מהבטן שלי לא אוכל לתת לך'. כל כך הייתי מאוהב בה שאמרתי לה: 'לא איכפת לי מילדים, אני רוצה רק להתחתן איתך'. היא הסכימה בשני תנאים: שאתחייב בכתובה שלא אעשה לה צרות בגלל שהיא לא יכולה להביא ילדים ושנעלה לפלשתינה. כמובן שהסכמתי".

- ובעצם כמעט לא הכרת אותה.

"הספיק לי המבט הראשון".

"שמחת החיים שלי מתה איתה"

מסע הייסורים שלהם לא תם: יום לפני שסירת הדיג שבה הפליגו לארץ עמדה להיכנס לנמל חיפה, היא נתפסה על-ידי הבריטים, והם הועברו למחנה עתלית ("עוד מחנה ריכוז, אבל עם שוקולד ובננות") למשך שלושה שבועות. בארץ סירבו לקבל אותם במוסד של עליית הנוער בגלל שהיו נשואים, ובלית ברירה בנו את ביתם במבנה במגדיאל שפעם היה רפת. "זה היה הילטון בשבילנו", אומר עובדיה. "שכן אחד הביא ארגז, אחר פתיליה, וסידרנו בית. יום אחד עליזה אמרה שהיא מרגישה משהו בבטן, שפתאום צומחת לה בטן ענקית. הלכתי לאשת ראש המועצה וסיפרתי לה את הסיפור. היא לקחה אותנו ל'בילינסון'. לא היה לנו אפילו כסף לנסוע באוטובוס. בבית-החולים עליזה סיפרה לרופאה את הסיפור שלה. אחר-כך באו עוד רופאים, בדקו אותה וגילו שהיא בחודש שלישי. היא נשארה בבית-חולים עד הלידה. ביום שנולד יעקב, בננו הבכור, הלכתי ברחוב כמו מטורף וצעקתי: 'יש לי בן, יש לי בן'".

לימים התברר, כי ד"ר שמואל, הרופא היהודי שניתח במצוותו של ד"ר מנגלה, ביצע בשלוש נשים ניתוחים מזוייפים: הוא פתח את בטנן ולא הוציא דבר. כשבכו מכאבים וקיללו אותו, אמר להן כי יום אחד עוד יבינו מה עשה למענן. כשהנאצים גילו מה עשה - תלו אותו. שלוש הנשים שהציל הביאו ילדים לעולם. אחד מהם נושא את שמו של ד"ר שמואל.

ארבע פעמים ילדה עליזה תינוקות שמתו מיד, ולא ויתרה. 14 שנה לאחר לידת בכורה הביאה לעולם את הבת לילי.

"הילדים האלה היו האושר שלנו", אומר עובדיה. עליזה היתה אומרת: 'אני אוכל לחם ותפוז ולילדים אתן שוקולד'. היא מאוד פחדה עליהם. לטיולים מבית-ספר היא תמיד נסעה איתם. כל מה שאני הרווחתי בחיי, הלך לילדים. עד היום הם חושבים שאני מיליונר. הסבל היחיד שלהם בחיים היה שלא היתה להם סבתא, אז אימצנו אישה מבוגרת מתל-אביב, ששרדה את השואה, והפכנו אותה לסבתא. היו לנו חיים מאושרים יחד".

- היית יכול למצוא אהבה כל-כך גדולה עם אישה שלא עברה כמוך את השואה?

"קשה לי להאמין. היינו כמו גוף אחד עם שני לבבות. רק אדם שעבר את הסבל הזה, יכול להבין את הסבל של השני. אנחנו, האנשים ששרדנו, לא ממש משוגעים, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו שונה".

- דיברתם הרבה על מה שעברתם?

"כל יום. את רואה עכשיו את העוגיות על השולחן? בשבילי זה זהב אחרי שאכלתי קליפות תפוזים, ורק היא יכלה להבין את זה. היינו הולכים לחתונות, רואים את האנשים אוספים בשקית אוכל בשביל הכלב, ומשתגעים. אצלנו בבית אף פעם לא זרקו אוכל. בלילה, כשהיא צרחה בשנתה, הערתי אותה והיא סיפרה לי: 'חלמתי ששולחים אותי למשרפות'".

את חתונת הזהב שלהם תיכנן עובדיה לערוך באולם גדול בנוכחות משתתפים רבים - פיצוי על חתונת הפליטים העלובה בסלוניקי - ולא הספיק: שנה קודם נפטרה עליזה בביתם, בגיל 63, מהתקפת אסטמה. תשע שנים עברו מאז, ועובדיה - שריד יחיד ממשפחתו שאמש הדליק משואה בעצרת המרכזית ב"יד ושם" לזכר יהודי יוון, אדם שהחיים חישלו אותו - מתקשה להתאושש. "כשהיא מתה, נפלה עלי פצצה אטומית. איבדתי את העיניים שלי. אני חי כי צריך לחיות, אבל שמחת החיים שלי מתה יחד איתה".