להתגונן ולהתקדם
המשגל הנסוג המתבצע בשטחי הרשות הפלסטינית מדי כמה שבועות הוא עקר. "תשתית הטרור" משגשגת בכל פעם שילד רואה את אחיו, אביו ודודיו מושפלים
חן בת שלושה שבועות. היותה מתנחלת לא מפריעה את שלוותה התינוקית. גם קולות המלחמה הנשמעים היטב בחדרה, מבית לחם ומבית ג'לא, לא ממש טורדים עדיין את מנוחתה. הבאנו אותה הביתה בימים שבהם שכן צעיר מוואדי ניס פוצץ עצמו במרכז החירום שלנו ופצע מלאך צעיר בדמותו של אסף פרלמן. מצב העניינים הגיע לידי כך שכיוון שאיננו מפרנסים עוד את אנשי הכפר, הם קמים עלינו להורגנו. ואיננו מפרנסים אותם עוד כי מישהו כבר פוצץ את עצמו פעם בתוך הסופרמרקט שלנו ואנחנו באמת לא יכולים לקחת את הסיכון הזה. ככה זה, מאזן האימה מופר בכל פעם שלארגוני הטרור יש יותר מה להציע מאשר לנו.
בקומי אליה בלילות, כשהאור נדלק בלחיצת כפתור וההסקה פועלת היטב, אני תוהה על התינוקות באל חאדר, דהיישה, בית-לחם ובית ג'לא. איך שומרים שם על חום גופם? איך מאכילים אותם באפילת המלחמה? והילדים המעט יותר גדולים, בני השנתיים, ארבע, שבע… איך משקיטים את חרדותיהם בשעה שהמסוקים והנגמ"שים מרעישים את הלילה? איך מפיגים מעט את חשכת ילדותם?
בהביאנו את חן הביתה לראשונה, נסענו בשתי מכוניות. כהורים לשבעה ילדים איננו יכולים להסתכן בהשארת ילדינו יתומים מאב ואם. זו אחת מהנחות עבודה המכתיבות הרבה מסדר חיינו כרגע. לאחר החדירה לאלון מורה נדרשנו לסוגיית "אם פורץ מחבל הביתה" והדרכנו את עצמנו ואת הילדים מה ואיך עושים. אנחנו מקפידים מאז על נעילת הדלת במשך כל שעות היום והלילה, תריסים מוגפים בשעות החשיכה והסתגרות בבית ככל האפשר.
בימים הקשים והרעים האלה, כשהחרדות והעצב מושלים ביד רמה, נדמה לרבים כאילו "עכשיו באמת אין לנו ברירה". אבל האמת היא, כמו תמיד, שתמיד יש ברירה, ולא רק אחת.
גם בשעה שצריך להתגונן היטב מפני הטרור חייבים להתקדם לקראת היעד הסופי. גם בזמן שנלחמים ברעים, צריך לטפח את הטובים. חובת המנהיגות (שלנו!) להוביל לפתרון חכם, צודק ויעיל לרוב אנשי ארץ ישראל – פלסטין.
המשגל הנסוג המתבצע בשטחי הרשות הפלסטינית מדי כמה שבועות הוא עקר. "תשתית הטרור" משגשגת בכל פעם שילד רואה את אחיו, אביו ודודיו מושפלים. עקרות "חומת מגן" נובעת מכך שאיש לא יודע מה אחר כך. לא אצלנו ולא בצד השני. מישהו (משלנו!) צריך לקום ולומר שתוך כדי הניסיון להגן על עצמנו מפני הטרור, אנחנו כבר מכינים את השלב הבא לקראת סיום הסכסוך; הקמת גבול ביננו לבין הפלסטינים, על-פי תוכנית קלינטון, הפסקת הכיבוש והיפרדות חד-צדדית, עד שיהיה אפשר להגיע להסכמות בהליך של משא ומתן.
הבהרה חשובה: באומרי כל זאת אינני מטילה את האשמה לסכסוך רק עלינו. לא על הישראלים לבדם וודאי שלא על המתנחלים. אלא שבעיני "מי אשם" במה שהיה - פחות חשוב עכשיו מ"מי אחראי" למה שהווה ויהיה. ובעניין הזה אני מצפה ומקווה מאיתנו ליותר.
ולסיום: בחרנו את שמה של בתנו מתוך התפילה "שים שלום, טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל עמך". המון חסד ורחמים דרושים כאן עכשיו. יהי רצון.
יעל משאלי, תושבת אפרת
