עצמאות
כל חיי הרגשתי את עצמי וחקרתי את מעמקי נפשי ובתוך תוכי תמיד ידעתי כי אני מסוג האנשים שהמוות וההתאבדות שמובילה אליו הם המסקרנים אותם מכל דבר אחר. כל יום בחיי הוא דרמתי ותמיד מרגיש אני כאחד העומד לשים נפשו בכפו למען השקט הנכסף.
ד"ר ג'קיל ומר הייד הם אכן שתי נשמות המתקיימות בנפש אחת ואני עדות חיה לכך! כל יום הוא אכן אותו יום בעל עשרים וארבע שעות. אולם, העליות והמורדות הרוחשות בתוך נפשי וגופי בלתי ניתנות לעצירה כשם שגלי-הים לעולם יתנפצו על חופי העולם. הנפש היא אותו הים ואותם המים השוצפים בתוך גוף עשוי עור ועצמות. הכימיקלים שבדמי, כך אני משער, הם אשר מוציאים מתוכי את אותן דמויות ואת אותן הנשמות השונות – ד"ר ג'קיל ומר הייד.
מרגיש אני שהמלחמה הנוכחית בארצנו משתקפת לה בתוככי נשמתי! נשמה אחת יהודית ונשמה אחת אינה. אחת נצורה והשניה חופשית להלך ולהטיל אימה. מה אומר לילדי לכשיוולדו? איזה אדם אהיה בעתיד הקרוב והרחוק? מסע זה שהיני חווה יום אחר יום, הוא אשר יוביל אותי אל תוך המרחבים האין סופיים שבנפשי ואל השקט. הסבל לעולם היה מנת חלקי! אני מרגיש את סבלם של אחרים פי כמה וכמה משאר האדם.
איני יכול לסבול ומשום-כך איני מביט אל העולם ואיני חווה מצבים חדשים ועל-כן מבודד אנוכי. אני כאדם משותק שרק יפנה לכיוון מסוים וכבר יפול או ימעד ללא יכולת להמשיך, ולנוע. איני מסוגל להתמודד עם קשיי החיים ולכן מנעתי מעצמי את מנעמי החיים. הכל מתוכנן והכל חייב להיות במקום. איני זז מביתי בלי לדעת להיכן מועדות פני ולאיזה מטרה אני שואף. הכל בדוק וקבוע מראש בכדי למנוע סבל נוסף.
עתה עבר עוד יום. ארבעת הקירות סוגרים עלי ומשעה לשעה נדמה כי הולך אני להימחץ. אנוכי כלוא בתוך דירתי. הדלת פתוחה אמנם אך התחושה העולה בליבי היא כי אני סגור ונעול בתוך ביתי כמו במלחמה עצמה. להיות נצור, כשכולם שם בחוץ נהנים וממצים חייהם, זה דבר נורא. הרגשה זו מעלה במוחי את אותן זוועות שחוו היהודים במלחמת העולם השניה. שם, בתוך תאי הגאזים, לבטח הרגישו את סופם.
הם יכלו לתאר את הסוף, במילים, ולהמחיש לנו את המוות עצמו. רק במצב שכזה אדם יכול להבין את משמעות המוות האמיתית. הנורא מכל הלוא הוא המוות אשר גורף במהירות את נשמת האדם ומותיר אותו שרוע ללא ניע כלל וכלל. אך חשבו לרגע על אותם יהודים שהלכו למותם. אף לא אחד מהם חשב להתאבד כאילו לא הרשו לעצמם את הלוקסוס הנורא מכל. הם נאחזו בנשמתם עד הרגע האחרון וקיוו כי לבסוף ינצלו.
ואני? אינני רואה את המוות כלוקסוס נוראי. המוות הוא סם החיים, לפחות בשביל אדם כמוני. יש שיגידו עלי – הוא משוגע, ממש משוגע! אך אני לא אתרגש כלל מפני שרק נשמתי יודעת את הרצוי לה. והרצוי הזה הוא המוות בכבודו ובעצמו. רק אני יכול לתאר במילים את המוות והתשובה היא פשוטה – יסורי החיים.
אדם ללא תוכן הוא אדם ללא מטרה. אדם אינו רוצה כלום כי אינו אוהב כלום. אדם שנשמתו עזבה אותו זה מכבר הוא אשר מייחל למוות הפיזי. המוות הרוחני קודם למוות הפיזי והוא נורא וגרוע עוד יותר ממנו. מדוע אם-כן אותן סבתות (לא כולן), שהן שרידי השואה, אינן מתות? הלא צריך רק להביט בפניהם בכדי להבין שנשמתם חסרה. אין להן מטרה אך בכל זאת הן ממשיכות לחיות.
מדוע? מפני שהן רוצות להראות לנאצים הארורים שהן חיות ונושמות אפילו אם בתוכן יושב לו המוות. רק בכדי להגיד – נו, ראיתם מי שרד לבסוף? ראיתם מי ניצח? ועל-כן אומר – ניצחתם את הנאצים אך נחלתם תבוסה בקרב האבוד על החיים. בקרב על האהבה הפסידו למעשה כל הניצולים ולא רק הסבתות שאני מתייחס אליהן.
יש לציין שכאשר ארבע הקירות שמסביבי אינם זזים אזי מרגיש אני כי חיי ממשיכים לנוע. אך לכדי מה? בשביל מה? למתאבד אין כל צורך בחיים – הוא נולד למות, אירוני ככל שישמע משפט זה, נכון הוא כשם שמחר תזרח השמש ואייחל למותי. ואירוני עוד יותר הוא הדבר הבא - עצמאותי היא אשר מאפשרת לי לשים את נפשי בכפי, שלא כמותכם, מתים על-ידי "שאהיד" פלשתינאי אשר מייחל למולדת ובהינף ידו שולל את עצמאותכם!
