שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יומני היקר: אני מבואסת

    יותר מכל, רצופים יומניה של סילביה פלאת באהבה. אהבה כה עזה לכל, שכילתה אותה בשלהבתה. נעה מנהיים נברה ביומן חד, מלא צלילות של כתיבה ומחשבה

    קריאת יומניהם של המתים היא חוויה נקרופילית. עצם מהותה היא פלישה גסה לתוך מחשבותיהם הכמוסות ועולמם הסובייקטיבי של אנשים שמעולם לא חשבו או ידעו כי דפי הנייר אליהם שפכו את נפשם יובאו יום אחד לשיפוט הציבור, כמו ראיות במשפט שגזר דינו ידוע מראש. סילביה פלאת, אחת מהמשוררות החשובות של המאה העשרים, התאבדה בשאיפת גז ב- 11 בפברואר 1963, לאחר שהניחה כוס חלב ועוגיות ליד מיטותיהם של ילדיה, אטמה היטב את חדרם כדי שהגז לא יחדור והשאירה מספר טלפון של רופא, במידה שיידרש. היא מתה ביום הקר ביותר בשנה, בדירה רעועה בה התגורר פעם ייטס, לאחר שעזבה את בעלה, המשורר הבריטי טד יוז, בעקבות בגידותיו הרבות. דפי היומן של פלאת, שמתה בגיל 31, פורשים לפני הקורא את תשוקותיה, מחשבותיה וחלומותיה של אישה אמריקאית צעירה בארה"ב הפוריטנית של שנות החמישים ובבריטניה, אליה עקרה עם בעלה. אישה צעירה השואפת לאהבה, לשחרור, ליצירה ויצרים, שבמקרה היתה גם משוררת מופלאה שהצליחה לתעד ביומנה, בחדות מדהימה ובצלילות של כתיבה ומחשבה, את תעצומות נפשה לצד החוויות הפרוזאיות ביותר של אכילת אפרסקים בשלים על מרפסת בערב קיץ.

    הידהוד של יומן אחר

    יומניה של פלאת מספקים לקורא חוויה שכמו נשלפה הישר ממרתפי אבו כביר. המוות הידוע מראש הופך אותנו לפתולוגים המנסים למצוא רמזים מטרימים ועדויות לאסון הממשמש ובא. כאן התקף חמור של דיכאון, שם שברון לב חמור, משהו שיאשש את הפגם באופיה שדחף אותה לדחוף את ראשה לתנור. משפטים כגון "יום יבוא, אלוהים יודע מתי, ואשים סוף לייאוש המגוחך הזה, מלא הרחמים העצמיים, הרופס וחסר התועלת" (עמ' 218) שנכתבו בשנת 1951, הופכים לרבי משמעות אפילו כשיסוריה של הכותבת עוסקים במבחן מאיים בפיזיקה אותו היא צריכה לעבור.
    אך יותר מכל רצופים יומניה של פלאת באהבה. אהבה כה עזה לכל, שכילתה אותה בשלהבתה ושחוסר האפשרות לממש אותה ולהעניק אותה לאדם אחד היא הציר שסביבו נעים דפי היומן. מזמוזים של קיץ, חצאיות טפטה רחבות עם תחתוניות נוקשות, שערות מסולסלות בקפידה ונשפי ריקודים בהם היא מתענגת על תחושת גופו של גבר המתוח כנגדה, כל אלו ועוד מרפדים את חלק הארי של היומנים עד שהם נקראים כמו רומן בהמשכים שרק עוצמת הכתיבה, האבחנות החודרות והמודעות העצומה של פלאת מצילים אותם מלהישמע נדושים. כל אלו וצילו של המוות המרחף מעליהם מעלים בזיכרון יומן אחר, של נערה אחרת, שנכתב כעשר שנים לפני שפלאת החלה לכתוב את יומניה. נערה שהאמינה בטוב ליבו של האדם במילים דומות מאוד לאלו של פלאת ושאיבדה את חייה לא בשל תהפוכותיה של הנפש אלא בגלל תהפוכותיה האכזריות פי כמה של ההיסטוריה, ושמילותיה מהדהדות באלה של פלאת: "וגם אם לא למדתי דבר מלבד זאת, למדתי להקשיב ולאהוב: את כולם. אני אוהבת את גזע האדם, ומאמינה ביכולתו להיות טוב".

    היומנים של סילביה פלאת 1950-1962, הוצאת ידיעות אחרונות. מאנגלית: אנה הרמן. 714 עמ'

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סילביה פלאת. הייאוש המגוחך הזה
    צילום: מתוך הספר
    פלאת וטד יוז. הוא בגד, היא עזבה
    צילום: מתוך הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים