מיני מיינור - סוף הדרך

ידענו שזה יקרה. זמן רב שהכתובת רשומה על הקיר באותיות גדולות ובכל זאת, קצת מוזר להתעורר בוקר בהיר אחד ולקרוא את מודעת האבל על הסתלקותה של אחת האגדות הגדולות ביותר שידע עולם הרכב. המיני מיינור החזירה נשמתה לבורא.
מיני קופר אדומה, נושאת לוחיות רישוי CJW412 W, שירדה מפס הייצור בלונגברידג' אנגליה בתחילת אוקטובר - היא המיני האמיתית האחרונה. מקומה במוזיאון רובר כבר שמור - כמו-גם בכל ספרי ההיסטוריה המוטורית.
זה קורה לאחר 41 שנים, קרוב לשישה מיליון מכוניות, שפע גרסאות והשפעה עצומה, עד היום, על המבנה של פחות-או-יותר כל המכוניות הקטנות והבינוניות. זה גם קורה כחודש לאחר הצגתה של היורשת מבית ב.מ.וו.
המיני האנגלית, שהחלה את דרכה כמוריס ואוסטין ועברה תחת יותר מדי הנהלות כושלות בתעשיית הרכב הבריטית המנוונת, מפנה את הבמה למיני בווארית גדולה ואופנתית ממנה.
מתברר שלמרות קסמה וייחודה, המיני איבדה עם השנים כמעט את כל נקודות הזכות שלה; השימושיות, המחיר הזול והחסכון בדלק. אלה שוב לא עמדו בסטנדרטים המתקדמים של הקטנות החדשות. למרות זאת, רק בזכות אופי ושפע של קסם, הצליחה רובר (לבד ועם ב.מ.וו.) להאריך את חייה של המיני הרבה מעבר לצפוי. אגב, גם לסחוט ממנה רווחים, ישירים ועקיפים, בעיקר הודות לתג-מחיר גבוה (מדי) ומגוון מוצרי בוטיק נלווים.
אם העיצוב של המיני המקורית הושפע קודם כל מאילוצים ומגבלות טכניות שהושמו בפני המהנדסים, או יותר נכון בפני אלכס איסיגוניס - האיש שמאחורי המכונית, הרי שבמיני החדשה נדרשו המעצבים לשמור על קווי המתאר של המיני המקורית, כמו-גם להתאימה לדרישות הצרכנים של תחילת האלף השלישי.
מעניין להביט היום לאחור ולראות כי המיני המקורית לא היתה אמורה להיות מכונית אופנתית, אלא, כדרכן של הברקות, הפכה לכזאת בזכות אהדת הקהל. מחשכת כשלונותיו של איחוד יצרני הרכב הבריטיים (בריטיש ליילנד) זהרה המיני כנקודת אור בודדת. עובדה זו בולטת במיוחד אם בוחנים את התנהלותה של החברה האם ב.מ.וו. אל מול ניסיון חד-משמעי להתנער מכל קשר עם רובר וגרורותיה, בחרה ב.מ.וו לדבוק בחוזקה דווקא במותג 'מיני'.
תנוח נשמתה על משכבה בשלום.