די לכיבוש

פיטורי שרי ש"ס מן הממשלה והוצאת המפלגות החרדיות מהקואליציה זכו לתגובות שמזכירות סיסמאות של עם שהשתחרר סוף סוף מכיבוש של שלטון זר ושנוא. הקריאה "רק לא ש"ס" אינה המצאה של קופירייטר מצליח במשרד פרסום, אלא קריאה עממית, משותפת למגזרים רבים באוכלוסייה. רבים מאתנו הסתובבו בימים האחרונים בתחושת ניצחון: "סוף סוף הראינו להם", אמר מישהו; "ראש הממשלה יצא גבר", אמר אחר. כאמור, התחושה הכללית היתה של שחרור, חופש וחירות, של ניצחון כוחות האור על החושך.
מדוע אנחנו מתייחסים ככה למפלגות החרדיות? למה מתייחס חלק ניכר בציבור הישראלי לשותפות החרדית בממשלה כאל שלטון כיבוש? לכאורה, מצבו של הציבור החופשי בישראל לא היה מעולם טוב יותר. השבת הולכת ומתחלנת (מלשון חולין). חנויות נפתחות בכל מקום ופינה בימי השבת, והמסחר בהן ער. בלילות שבת מקרינים סרטים בבתי הקולנוע ואפילו בירושלים, שבצעירותי לא היה בה בית קפה אחד לרפואה פתוח בשבת, פתוחים בתי הקפה ובתי הקולנוע בסופי השבוע. מי שרוצה להינשא בנישואין אזרחיים יכול לעשות זאת בקפריסין, וגם קבורה חילונית כבר יש. ובכל זאת – משהו לא בסדר. עדיין מתייחסים לשלטון המפלגות החרדיות כאל דבר-מה נתעב. מדוע?
נדמה לי שיש לכך שתי סיבות. הראשונה היא כמובן ניסיונן הבלתי פוסק של המפלגות החרדיות לאכוף על הציבור החופשי אמונות, דעות ואורחות חיים שהוא אינו מסכים להן, או במלים אחרות - כפייה דתית. אלא שאצלנו מקבלת הכפייה הדתית משנה מיאוס, משום שרוב העם היהודי היושב בציון מבקש להמשיך ולשמור על קשר עם המסורת והתרבות היהודית בת אלפי השנים. קשר זה אינו בהכרח קיום המצוות ההלכתיות, אלא קשר עמוק יותר לעקרונות החברתיים של היהדות כמו: העזרה ההדדית, שותפות הגורל, האחווה האמורה לשרור בין אדם לרעהו, כמו גם עקרונות המוסר של הנביאים.
האורתודוכסיה רואה בקיום מצוות ההלכה חזות הכל. הכפייה הדתית נועדה לאכוף על הזולת את קיומן של מצוות אלה, שרובן נראות לציבור החופשי חסרות טעם במקרה הטוב. במילים אחרות: דווקא אלה שמבקשים להמשיך ולשמר את הקשר עם המורשת התרבותית וההיסטורית, הם הראשונים שיוצאים חוצץ כנגד ניסיונה של האורתודוכסיה הפוליטית להכתיב להם איך לשמר את מורשתם היהודית במדינתם.
הסיבה השנייה, שקשורה בסיבה הראשונה, היא אומנותן של המפלגות החרדיות להפוך את היהדות לקרדום לחפור בו. כביכול בשם הדת, עושים פרנסי הקהילה החרדית מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס. תרבות שלטון קלוקלת ומסואבת, מינוי מקורבים, שליחת יד בכספי הציבור - כל אלה ואחרים מלווים את התנהגותם מימים ימימה. מי שהמורשת התרבותית היהודית יקרה לו אינו יכול להחשות במצב כזה. בעיניו זהו חילול השם ממש.
אני מוכן להסתכן ולהניח כי ביום שבו הציבור היהודי בישראל יקבל בשוויון נפש את השחיתות הפוליטית החרדית - ניתן יהיה גם לקבוע שהציבור הזה ניתק את קשריו עם תרבותו היהודית והמסורת. אנחנו כועסים משום שאיכפת לנו. ומשום שאיכפת לנו אנחנו מתייחסים לשלטון החרדי כאל שלטון כיבוש. "די לכיבוש!" אומר הציבור היהודי החופשי. תנו לנו לקיים את הקשר שלנו עם מסורתנו ותרבותנו היהודית באופן חופשי, באין מפריע ובלי תכתיבים מאלה המתיימרים לשים את עצמם כנציגיו של אלוהים עלי אדמות.