מאבקים פנימיים מחלישים את החירשים

לאפליה של החירשים בארץ יש היסטוריה ארוכה. במשך שנים המדינה לא האמינה ביכולתם של חירשים לפתח אינטליגנציה גבוהה, ולכן הבנים החירשים נשלחו ללמוד נגרות, והבנות – תפירה. קריאה וכתיבה לא נחשבו למיומנויות שהחירשים מסוגלים לרכוש. כתוצאה מכך, גדלו בארץ עשרות ומאות אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, אך גם לא יכולים לשמוע רדיו או טלוויזיה, או לעקוב אחרי דברים הנאמרים באמצעות קול באופן כללי. בהדרגה, בכוחות עצמם, הצליחו החירשים לשבור מעט את הדפוס הזה, וכיום כמעט אין צעירים חירשים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
החירשים התקשו מאז ומתמיד להתארגן כדי להילחם בקיפוח מצד הממסד: היו זמנים שבהם בני משפחה ומחנכים לא הרשו לחירשים לתקשר בשפת סימנים, וגם כאשר הדבר התאפשר, העובדים הסוציאליים, המורים והפקידים השונים לא למדו שפת סימנים, ולכן החירשים לא יכלו להסביר להם מדוע ההחלטות שהתקבלו לגביהם אינן נכונות ואינן קבילות. כאשר הבינו את דרישותיהם - התעלמו מהן לעתים קרובות. וחירשים רבים היו גם עסוקים מכדי להעלות דרישות: הם היו עסוקים בהישרדות היומיומית במציאות שבה מעסיקים רבים אינם מוכנים כלל לראיין חירשים כעובדים פוטנציאליים.
במשך שנים רבות, אנשים שומעים החליטו עבור החירשים מה טוב להם. אחר כך קם ארגון אח"א, שהופעל על ידי החירשים עצמם. אבל גם לאחר שהוקם הארגון הזה, עקב הקושי בתקשורת עם שומעים, נטו החירשים להסתגר בתוך עצמם, עם הקיפוח שלהם.
עכשיו לחירשים פשוט נשבר. קם דור חדש של צעירים שאינו חושש לתקשר עם "העולם השומע". ציבור זה נאבק כעת על שיפור תנאי חייו: על מנת שהמדינה תכיר בקשיים שבמציאת תעסוקה כאשר אתה חירש; על מנת שיבינו שמכשירי שמיעה, סוללות, אוזניות ושאר מכשירי עזר עולים ממון רב (שלאדם מובטל אין כסף לשלם); ועל מנת שיהיה ברור שהטלוויזיה, הממלכתית לפחות, אינה מיועדת רק לאנשים חסרי כל מוגבלות, ולכן חובה להפוך את שידורי החדשות ואת תוכניות הפנאי לנגישים גם לחירשים.

בין חירשים ללקויי שמיעה

בקרב ציבור החירשים חלה עם השנים התבדלות בין קבוצות שונות. החירשים גאים מאוד בזהותם ובשפתם ומבדילים את עצמם מאנשים שסובלים מאובדן שמיעה, ואינם מתקשרים בשפת סימנים. אלה מכונים "לקויי שמיעה" או "כבדי שמיעה". גם ללקויי השמיעה יש ארגון, שקם רק לאחרונה – ארגון "בקול".
לקויי השמיעה ברובם אינם מעורבים באופן פעיל במאבקם של החירשים. הדבר נובע במידה רבה מהיחס המשפיל שהם זוכים לו מחלק מהחירשים, כאשר הם מנסים להשתתף בהפגנות: נאמר להם, למשל, שלא להשתמש בקולם, אלא רק לדבר בשפת סימנים. כמו כן, הם נשאלים מדוע הם מקבלים עזרה מהביטוח הלאומי, והחירשים - לא (זוהי, אגב, טענה שגויה: סיוע נקבע על-פי אחוזי נכות; חירש דובר שפת סימנים יזכה בדרך כלל ליותר אחוזי נכות, ולכן גם ליותר סיוע מאשר לקוי שמיעה המתפקד בחברה השומעת).
התוצאה היא שלמרות המטרות המשותפות (כגון הנגשת שידורי הטלוויזיה), לקויי השמיעה מוצאים את עצמם מובדלים מהחירשים, ואינם נוטלים חלק במאבק. יש להצר על כך, משום שבמאבק כזה, כל קול חשוב – בין שהוא בוחר להתבטא בשפת סימנים, ובין שהוא נשמע באוזניים.
המאבקים הפנימיים בין ארגוני החירשים ולקויי השמיעה מחלישים מאוד את כוחו של ציבור גדול, המונה עשרות אלפי אנשים. ססמת הסברה בריטית מכריזה כי "אחד מכל שבעה אנשים סובל מאובדן שמיעה". מדובר בפלח חשוב של האוכלוסיה בישראל, שראוי לה לממשלתנו שתתחשב בקיומו.

הכותבת היא חברת ארגון "בקול".