שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מעיין הכבשים" בקאמרי

    משל פוליטי בלבן-לבן

    מעיין הכבשים מאת לופה דה וגה. תרגום: מאיר ויזלטיר. עיבוד בימוי: אילן רונן. תפאורה ותלבושות: רות דר. מוסיקה: יוסי בן נון.
    זה מתחיל כמו אגדה היסטורית-רומנטית, אי-שם בשדות הפולקלור הספרדי ומסתיים כמו הצגה של ברכט עם אמירה פוליטית קשה על מחיר הכיבוש. אילן רונן ביים הצגה סכיזופרנית: חלקה הראשון של ההצגה (עד ההפסקה) – איטי ומייגע משהו, מתגלגל לו בנחת משיר לשיר ומתמונת-הווי למשנה, "פארווה" למדי. החלק השני נותן לך בוקס בבטן והופך למשל אידיאולוגי בעל אמירה חזקה, קצבי ומסוגנן. שווה לצלוח את הקושי של החלק הראשון בעבור הבוקס ההוא.
    יחידה של נוצרים צמאי-כוח ודם בראשותו של המפקד הראשי של המסדר (יגאל נאור) מתיישבת לה בכפר מוסלמי שקט ומתחילה לעשות צרות לאיכרים, לשדוד, לאנוס ובעיקר – להשפיל. על רקע האירועים הללו צומחת אהבתו התמימה של הזוג הצעיר לאורנסיה, בתו של המוכתר (אולה שצ'ור) ופרונדוסו (עודד לאופולד) – בנו של אחד מהנכבדים. אלא שהמושל חושק דווקא בלאורנסיה הנאווה ופרונדוסו, שמתגייס כדי לגן על כבודה, נרדף על ידי המושל. טקס הכלולות שלהם נקטע באיבו כשהמושל מתפרץ לטקס, חוטף את הכלה ואוסר את החתן. מרגע זה ואילך הופכת לאורנסיה לגיבורת המחזה, וזה גם החלק בהצגה שבו מתגלה השחקנית הצעירה אולה שוצ'ר כטורבו דרמטי בעל עוצמות אדירות: היא שואגת כחיה פצועה וגוררת אחריה את כל הכפר לבצע לנץ' במושל האכזר. הסיום הוא בעצם פתוח: המלך והמלכה הנוצרים אמנם חוננים את בני הכפר אך איש לא מבטיח שהשלטון בעתיד יהיה טוב יותר.
    מעיין הכבשים הוא מסוג המחזות הקלאסיים הגדולים שכל העלאה מחודשת שלהם היא יצירה חדשה יש כאן מספיק פיוט, אהבה, שנאה, טובים ורעים והקשר פוליטי שמספיקים לאינסוף פרשנויות תלויות-הקשר של זמן-ומקום, וההקשר תמיד משתנה. התמודדות עם מחזות כאלה היא מעניינת ומאתגרת משום שהיוצרים נדרשים לעשות בחירות מהותיות. יש ביניהם שמתפתים לקשט מחזות מן הסוג הזה בזיקוקי דינור של ספקטל בימתי והלשאיר את ה"תוך" בחזקת אגדה רחוקה. יש שמתאמצים ובוחרים באומץ להביע עמדה. אילן רונן הבמאי ומאיר וזלטיר המתרגם ורות דר אשר על התפאורה והתלבושות לקחו עמדה. הזכרתי את השלושה בנשימה אחת משום שהפרשנות של ההפקה הזאת היא אכן צירוף מהודק של עבודת השלושה הללו.
    רונן שתל את מחזהו של לופה דה וגה (שנכתב ב- 1610) בספרד של ימי הביניים, ימי המלחמה בין הנוצרים למוסלמים ורות דר בנתה תפאורה המדגישה את המיקום הים תיכוני בכלל והמזרח-תיכוני בפרט ואת הניגוד בין הנוצרי למוסלמי (עם תמונות רקע בהשראת דיוויד רוברטס). במשל הפוליטי שההצגה מעלה על הבמה, הנוצרים הם בעלי הכוח והשררה והמוסלמים הם הכפריים, קורבן לשלטון הכוחני והמושחת של הנוצרים. אבל בהפקה שלפנינו אין שחור ולבן – (תרתי משמע: יפה עשתה רות דר שהלביש את כולם בלבן!) לא כל הנוצרים רעים (המלך והמלכה הנוצרים מנסים לשפוט משפט צדק) והכפריים אינם דווקא "טובים" מן הבחינה המוסרית. הכוח והשררה הפכו את השליט הנוצרי המקומי לעריץ אכזר, והכפריים – בתורם – מבצעים בו לינץ' אכזרי כשרגשות הנקמה והתסכול שלהם עולים על גדותיהם. הרמזים למתרחש באיזורנו כאן ועכשיו קיימים אבל הם זהירים ומעודנים: הנוצרים הכובשים הם לא בדיוק "אנחנו" והמוסלמים אינם דווקא פלשתינאים (למרות שהליהוק של שחקנים ערבים בתפקידים בכירים אומר את דברו: מכרם חורי הוא המוכתר שבתו נופלת קורבן להתעללות הנוצרים ונורמן עיסא המוכשר גונב לעצמו נתחים של זמן-במה בתפקיד שוטה הכפר).
    המלך והמלכה – שאמורים להיות כאן משהו שבין אלי הגורל לאלי הצדק, עוטים מסכה (חצי פנים) בסגנון הברכטי שמנטרל את אנושיות הלובש והופכים אותו ל"פונקציה" מהלכת.
    בכלל, ההשפעה הברכטית ניכר במרכיבים רבים של ההפקה, כולל בשימוש של במה על במה, שלמרבה השמחה לא מסתובבת.
    ויש עוד מהו בהצגה: אוסף מרענן של שחקנים צעירים ומלאי אנרגיה, בוגרים טריים של בתי-ספר למשחק, שהופעתם לצד הוותיקים יותר כיגאל נאור או מכרם חורי ויוסף כרמון הופכת את ההצגה למיפגש בין-דורי מעניין.
    שורה אחרונה: הצגה לא פשוטה ולא בדיוק מה שהקל אולמות התרבות ברחבי הארץ יאהב. החלק הראשון גם ארוך מדי ולא היה מזיק לו קיצוץ נדיב. ההצגה דורשת מאמץ מן הקהל ונכונות להיפתח לפיוט. אני מקווה שיימצא לה הקהל שיהיה מוכן לתת יד למאמץ הזה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים