אשכנזים מתים על זה

מאז פרץ עמיר בניון לתודעה הישראלית לפני שלוש שנים, התרגלנו לטוב. הנסיך הקטן מבאר-שבע הספיק, לאורך שלוש שנים ושלושה אלבומים, להתמקם במהירות ליד ענקים כמו יהודה פוליקר, בועז שרעבי ושלמה בר. אלבומו השלישי, "שלכת", שיצא לפני מספר חודשים והגיע במהירות למעמד של אלבום זהב, איכזב קמעה. למרות כמה שירים נפלאים כמו "מישהו אחר", "סיפור בדוי", "מנגינה" ו"שלכת", ונגינת הכינור המקסימה של סאניא קרוייטור, הותיר האלבום הרגשת דז'ה-וו, כאילו בניון כבר לקח אותנו בעבר לבקר במקומות האלה, וזה איכזב מכיוון שממנו התרגלנו לקבל מאה אחוז של כשרון ויופי. לא פחות. הוא הרי התלמיד החרוץ של הכיתה.
היום (יום חמישי, 20.6, 21:00) יחנוך בניון באולם "צוותא" בתל-אביב את מסע ההופעות החדש שלו, והתופעה סביבו מרתקת מאי-פעם. בניון הוא מוזיקאי המנותק משאון ההמולה הישראלית, נטוע בתוך עצמו ובתוך המוזיקה הצפון אפריקנית שקיבל מאביו, מקסים. מבלי לדעת דבר על הזמרים המרכיבים את אילן היוחסין של הרוק הישראלי על-פי גל"צ, ומבלי לנחות אצל "האחים ראובני" בשכונת התקווה, הצליח הבודהא הקטן מבאר-שבע לגרום למהפכה משמעותית בעולם הפופ הישראלי. הבועה של בניון מזרימה השראה רבה לעולם המוזיקה המקומי. מגוון רחב של אמנים, החל באייל גולן וכלה בדיוויד ברוזה ופבלו רוזנברג, מרגישים צורך לשאוב מהמעיין הצפון אפריקני.

פופולרי, אבל לא אצל הזמרים המזרחים

היחסים בין בניון לבין הזמרים המזרחים האחרים מעט מוזרים. מצד אחד, מאז זרח כוכבו חזרו הרבה מהזמרים והיוצרים המזרחים בתשובה: במקום לחפש זהב במוזיקת אירווזיון או אצל נעמי שמר הם משתדלים לחפור בשורשיהם המוזיקליים, ואחדים מהם עושים זאת בהצלחה רבה. האלבומים המזרחיים שיצאו בשנתיים האחרונות מושפעים מאומץ הלב שהפגין של בניון, הן בבחירת הלחנים והן בעיבוד ובהפקה. נדב ביטון, המעבד של בניון, הפך לאחד המעבדים המבוקשים בתעשייה המזרחית. מצד שני, יש מעין התעלמות רשמית של הזמרים המזרחים מבניון: הם לא מבצעים את שיריו בהופעות, למעט "כשאת עצובה", בטענה כי אלו שירים מורכבים ומסובכים לביצוע.
כששומעים את שירתו הטוטאלית של בניון, מתחשק לפרוע את תסרוקתו המהודרת של אייל גולן, לטלטל אותו ולנסות לחבר את נשמתו למכרה הזהב שנמצא בגרונו. למרות שלעיתים שירתו של בניון אינה מדויקת, היא מרגשת יותר משירתו היפה והמדויקת באופן לא אנושי של המלך הנוכחי. לבחור שישן במיטה עם העוד מאז גיל שש יש פרצי סלסולים ומוואלים היוצאים מתוך הנשמה, כאלו שהרובוטריק גולן לא טורח להביא.
בניון, למרות גילו הצעיר, ממשיך את החוט הדקיק של ישראליות הקשורה בערביות. הוא אפילו הלחין, כתב ושר באלבום שיר מקסים בערבית, "ותנין", בו הוא נשמע כאילו לא יצא מעולם ממדבר הסהרה. כנראה שהוא לא יכול אחרת. בראיון שערכתי איתו סיפר בניון כי הדבר היחיד שעשה בביקורו בפריז היה לבקר כל יום בשוק הערבי ולרכוש מוזיקת ראי, מה שלא ממש חופף את מדריך הטיולים הממוצע של היאפי הישראלי.

התנחלות איתנה

"שלכת" ממשיך בהצלחה רעיון מוזיקלי חשוב של בניון, המחבר בהצלחה בין מוזיקה מזרחית לאלמנטים השאובים ממוזיקה קלאסית מערבית. מיזוג של שתי מעצמות. בניון חטף את המוזיקה המזרחית מההרמון של הטברנות, שם נחנקה תחת רעיונות מוזיקליים מופרכים מתוצרת יוני רועה, שמעון פרנס וננסי ברנדס, והמריא איתה לאופק על גבי שטיח הכשרון שלו. בעוד שעבור בניון, אום כולתום מזכירה בעיקר את מוצארט, הרי שמנקודת מבטם של רועה, ברנדס ופרנס, ניתנות יצירות הענק של המוזיקה המזרחית להתאמה מדויקת למידותיהם של דץ ודצה. הקומבינה המוזיקלית שהומצאה בלעדית בערוצי הטלוויזיה בארץ והמתעקשת - אולי מתוך בורות - להלביש על המוזיקה המזרחית שמלות כעורות במיוחד, תיחרט בזיכרון העתידי כפארודיה מטורפת על המוזיקה הזו. כך, לפחות, אני מקווה.
לפני שנתיים, בהופעה הראשונה בחייו, עמד בניון נרגש על במת "צוותא". הוא היה אז לאחר שני אלבומים מצליחים, והקהל כבר חיכה לראותו, סקרן לפגוש את התגלית פנים אל פנים. בניון עמד נבוך על הבמה, מחזיק את הלב כשהוא שר, ולא ממש יודע מה לעשות עם מחיאות הכפיים הסוערות. מאז נראה שהתרגל. גם אם יש באלבומו השלישי תחושה של שחזור עצמי, אין ספק שההתנחלות של עמיר בניון בלבבות העם איתנה.