משחק מסוכן

אקיו מורי, פרופסור באוניברסיטת ניהון ביפן, טוען שעיסוק ממושך במשחק במחשב גורם לפגיעה ביכולות המבוססות על האונה הקדמית במוח, המקום שנחשב אחראי על שליטה ברגשות, פעילות חברתית ויצירתיות.

מורי מבסס את מסקנותיו על מחקר שערך בשיתוף 240 נבדקים בטווח הגילאים שבין 6 ל-29. המחקר כלל סריקת גלי מוח לצד רישום הרגלי המשחק של כל נבדק. התוצאות הראו שבממוצע, ככל שנבדק דיווח על עיסוק ממושך יומי ארוך יותר במשחקים, סריקת המוח שלו העלתה פחות גלי בטא ביחס לגלי אלפא. גלי בטא אמורים להעיד על מוח עירני, בעוד גלי אלפא הם הסוג שהמוח מקרין כשהוא במנוחה. בנוסף, נמצאה תאימות בין מספר השעות הממוצע המוקדש למשחקים, היחס בין גלי אלפא לגלי בטא, ודיווח של הנבדקים על תחושות של כעס, אי נוחות במצבים חברתיים, ובעיות ריכוז.

המסקנות מהמחקר מצביעות לכאורה על כך שעיסוק אינטנסיבי במשחקי מחשב גורם במשך הזמן לניוון הפעילויות המנטליות המשדרות גלי בטא. בקבוצת השחקנים הכבדים ביותר, שלפי הגדרת המחקר כלולים בה אלה שמשחקים בין 15 ל-50 שעות בשבוע (כך שפחות או יותר כל מי שקורא לעצמו גיימר שייך אליה), רמת גלי הבטא של הנבדקים הייתה קרובה לאפס, גם בעת שהם לא שיחקו; זאת בניגוד לקבוצת הביניים, המשחקת כ-4 עד 8 שעות בשבוע, אצלה גלי הבטא התאוששו זמן קצר לאחר הפסקת המשחק. הפרופסור מנתח את הנתונים כמעידים על כך ששחקנים כבדים מפתחים כישורי תפיסה חזותית ויכולת מוטורית, הנשלטים על ידי החלק האחורי של המוח, על חשבון הזנחה רצינית של מיומנויות מחשבה ורגש חשובות.

במבט ראשון, תוצאות המחקר נראות כאישוש משמעותי להאשמה הישנה, לפיה משחקי מחשב "יהפכו אותך לזומבי". אני לא בא חס וחלילה לבטל את דיעותיו של עורך המחקר או להפריך מכל וכל את ממצאיו, אבל לפני שכולנו נכנסים למשטר גמילה ממשחקים, יש כמה שאלות והסתייגויות חשובות שצריך להעלות.

אני מנוע מלהיכנס לפרטים הטכניים, כי ראשית, המחקר המלא אינו פרוש לפני, ושנית, הידע שלי בניורופיזיולוגיה קלוש ביותר. לכן, אני לא אנסה לחקור שאלות כמו: האם גלי אלפא באמת פחות פרודוקטיביים מנטלית מגלי בטא, כפי שמוצג בפרסום. למרות זאת אפשר להבחין בכמה ליקויים בולטים בהסקת המסקנות מהמחקר, כפי שהוא מוצג בעיתונות.

דבר ראשון: המחקר אמנם מראה תאימות בין רמת השקעת זמן במשחקים לבין פעילות גלי בטא, אלא שהוא לא קובע ביניהם ביעילות יחס סיבה ומסובב. מה שהמחקר לא בדק, ודרוש מחקר מעמיק וממושך הרבה יותר כדי לבדוק כראוי, הוא הכיוון הדומיננטי יותר: האם משחקי מחשב באמת מורידים משמעותית את פעילות גלי הבטא, או שהעניין הוא שאנשים עם פעילות גלי בטא נמוכה נמשכים יותר למשחקי מחשב (בגלל שהם שואבים פחות סיפוק מפעילות חברתית, למשל)? שתי התופעות מן הסתם מתקיימות, אלא שהמחקר לא בודק כמה אחוזים כל אחת מהן תורמת לתאימות שנמצאה. אם האפשרות השניה היא הנפוצה יותר, אז המסקנה היא לא שמשחקי מחשב פוגעים ישירות ביכולות אונה קדמית, אלא שאנשים שמלכתחילה לא טובים ביכולות כאלה נמשכים למשהו שהם יכולים ליהנות ממנו ללא תסכול (משחקי מחשב במקרה הזה). אם מגיעים למסקנה הזאת, צריך לעודד אנשים שמשתמשים במשחקי מחשב כמפלט לצאת ולהשתפשף גם בתחומי חיים פחות נוחים להם, אבל אין צורך להבהיל אנשים בעלי יכולות חברתיות ורגשיות סבירות בזה שמשחקי מחשב יהפכו אותם לאוטיסטים.

נקודה שניה: המחקר לא מבדיל בין משחקים שונים. ממתי כל המשחקים דורשים אותו סוג של פעילות שכלית? זו נראית טענה מופרכת על פניה. האם לפתור פאזל ב-Myst, לרוץ ולירות ב-Serious Sam, ולקרוא דיאלוגים ארוכים ב-Planescape Torment, כל אלה מפעילים את אותם "מעגלים" במוח? לא נראה סביר שזהו המצב. לשחק ב-Myst דומה הרבה יותר לנסיון לפצח בעיות פסיכוטכניות מאשר ל-Serious Sam; ולהשתתף בעלילת Final Fantasy X דומה הרבה יותר לקריאת ספר מאשר לאיזשהו שימוש במיומנות תפיסה ותנועה. איך זה יכול להיות שכל או רוב הגיימרים ששיחקו מספר מסוים של שעות בשבוע סבלו מאותו חסך, אם יש להם בוודאי טעמים שונים מאוד במשחקים? האם גם מי שקורא ספרים בין 15 ל-50 שעות בשבוע (הרי גם לקריאה ניתן להתייחס כפעילות מונוטונית) סובל מבעיות דומות, שלא לדבר על מי שרואה טלוויזיה מעל 15 שעות שבועיות (רוב האנשים, כמדומני?). ההתייחסות למשחקים כגוף אחד, כפעילות בעלת אופי אחיד, מחשידה את המחקר הזה בעיני.

לסיום, אני רוצה להביא לתשומת ליבנו את החוכמה העממית הישנה, לפיה "כל דבר הוא טוב במידה". הרי ברור שכל פעילות שאינה חברתית - קריאה, כתיבה, כל תחביב שנעשה לבד - אם מבלים בה מספר לא פרופורציונאלי של שעות, גורמת להזנחה ולניוון של היכולות החברתיות. מכיוון שאנחנו יצורים חברתיים, וקשה לנו לחוש שאנחנו חווים חיים שלמים ללא רמה מסויימת, מותאמת אינדיבידואלית, של קשר אנושי, הרי שאסור לנו לתת לעצמנו להיסחף בפעילות אחת עד להזנחת ההתמודדות שלנו עם יצירת וטיפוח קשר - אחד האתגרים המורכבים ביותר של החיים. אבל מכאן ועד להאשים משחקי מחשב ספציפית בהרס היכולות האלה - הדרך ארוכה. משחקים הם בסך הכל עוד פיתוי, לצד אינסוף אחרים, לברוח מהחיים למי שקשה לו. בפני עצמם, אני חושב שהם יופי של תחביב, ומחקרים קודמים, בואו נזכיר, גם הצביעו דווקא על זה שמשחקים יכולים לחדד ולפתח כישורים שכליים ודמיון. יופי של תחביב, רק שכמו במקרה של פעילות גופנית, קריאה, צפיה בסרטים וכו`, אסור להגזים. מבוגרים אמורים להיות מסוגלים להחליט בשביל עצמם (עם קצת עזרה מאנשים קרובים) מה זה יותר מדי; במקרה של ילדים - אולי באמת כדאי להמליץ להורים לשים עין על הרגלי המשחק של צאצאיהם ולדאוג שהם לא יתקרבו לקו האדום. אז אם אתם צעירים ועוד חיים בבית - בפעם הבאה שאמא שלכם תגיד לכם "אתה לא חושב שאתה מגזים עם כל המשחקים האלה כל הזמן?", אולי תעצרו ותחשבו לרגע. אולי באמת הגיע הזמן להוריד קצת את המינון.

(כתבה זו התפרסמה במגזין המשחקים של אתר Vgames.co.il)