שביתת הרופאים: המלחמה על ה"דחוף"

מאה וארבעה ימים עברו מאז החלה שביתת הרופאים. בעוד האוצר והרופאים נלחמים ביניהם, במסדרונות בתי החולים מתנהלת מלחמה מסוג אחר: מלחמה על שם התואר "דחוף". שכן, רק מי שזקוק לבדיקה "דחופה", ורק מי שמצבו הוגדר "דחוף" - יזכה לטיפול ולהתייחסות. דחיפות המצב וחומרת המחלה, היא שקובעת את הסיכוי להבריא.

בבית החולים איכילוב בתל אביב העבודה מתנהלת במתכונת שבת. האחיות מנסות לפצות על חסרונם של הרופאים. את חלונות המסדרונות מכסה שילוט "כאן שביתה".

למרבה הפלא, לחולים המצטופפים במחלקה פנימית א` באיכילוב אין מילה רעה אחת לומר על הרופאים. דווקא החולים, הקורבנות המידיים של השביתה, הם הגרעין הקשה של תומכי השביתה. אחד מהם, ששון יעקב, בן 70 יליד בומבי, עלה לארץ בשנת 1952, חולה לב הסובל מסכרת. הוא שוכב במחלקה כבר שבועיים. הצנתור שנדרש לעבור נדחה, וכעת הוא זקוק לניתוח מעקפים בלבו, וגם הניתוח הזה נדחה, פעם אחר פעם. "יש לי כאבים ברגליים, הן נפוחות כל הזמן, יש בצקות, ואני לא יכול ללכת. אישתי עוזרת לי בכל זה. כבר ארבע פעמים דחו את הניתוח שלי", הוא מתאר את מצבו. אך על הרופאים אין לו שמץ של ביקורת: "את הרופאים אני לא מאשים. הם עובדים 30 שעות בתורנות ואין להם משכורת, מסכנים. אסור לקפח אותם", אומר ששון.

בסמוך למיטתו של ששון, סועדת טובה רייזנר את בעלה, שמואל, בן ה-80, הסובל מתחושה רעה כבר ארבעה חודשים. הוא בא ויוצא בשערי המחלקה אך עקב השביתה, תהליך האבחון שלו מתעכב. "הוא צריך לעבור בדיקת סי. טי. שלוקחת רבע שעה וכבר שלושה ימים, שאנחנו מחכים לה. ללא הבדיקה לא ניתן להחליט על הטיפול והוא הולך ונחלש. כשנכנסנו לבית החולים הוא הלך על שתי רגליו. עכשיו הוא לא מסוגל ללכת. השביתה הזאת גורמת למוות של בני אדם", אומרת רייזנר, שגם לה אין ביקורת על הרופאים השובתים. "כל כך הרבה כסף מיותר יוצא מקופת המדינה, אז מה יקרה אם יתנו גם לרופאים. הם לומדים הרבה שנים ועובדים ימים ולילות. הרי אי אפשר להיות בבוקר רופא ובערב לרוץ לחפש חלטורה כדי לגמור את החודש", היא אומרת.

ועל הקיר תלוי שלט אחד, לא בולט במיוחד, שעליו נכתב: "מי שמטפל בוירוס בגרון מרוויח 20 ש"ח לשעה. מי שמטפל בוירוס במחשב מרוויח 80 דולר...חייבים למחוק את הבושה".